בכל מיליון השבילים
אם נצטרך נתאחד
ברשת קורים ענקית
ניהפך ליקום קטן מקביל
ששוב לא יוביל
אלא אל עצמנו
לאן שלא תלך
ולאן שלא אברח
זה תמיד יראה כמו נסיעה ארוכה
אולי אחרונה
כששמים לב לכל נשימה
ולפתע כבר לא בטוחים איך לנשום
מין אינסטינקט בסיסי נעלם

אתה מושך אותי פנימה
אל ליבת העולם שלך
וכמה שלא ארוץ אחורנית
אמשיך להישאב
מבוכים מבוכים
הבטחות ניתנות לשוטים כנראה
כי מלבדם איש לא מאמין

בטיפות אחרונות של אדים
בקופסת הזכוכית השרוטה
עוד אמשיך לשיר
כלוב קריסטל לא נסדק
במוטות ובברזלים
במיליון הרסיסים המתפצלים
אם נצטרך נתאחד
ובינתיים
אין לאן ומתי
אין עבור מה
לדמם בין טיפות וסדקים.