ישבת שם והסתכלת עלי.
ולי בראש התרוצצו כל הדרכים  להגיע אלייך.
ואז כמו משמיים נפלה עליי ההזדמנות והתיישבתי מולך.
והיו המילים והמבטים,וידעתי שהצלחתי.

בחיים לא הרגשת ככה למישהי.
אתה מאוהב בפעם הראשונה.
אז לא עזבת אותי לשנייה.

הערצת ואהבת כל דבר שעשיתי וחשבתי.
הייתי יפיפייה ומדהימה.
וכל מה שאתה רוצה.

ואז בפעם אחרונה שבאת,
רק אמרת "אני רוצה להיפרד".
אין סיבה.לא אמיתית לפחות.
"זה לא זה"- נחשב בכלל?

בהתחלה היה קשה.
לא אכלת או ישנת.
אפילו בכית.לי.
אפילו מהרגל רע קשה להיגמל.

בהתחלה זה נורא החמיא לי.
וטיפח לי תקוות.
עד שהבנתי שאת הקטע הזה עשו לי פעם אחרונה בגיל 17.

ועכשיו- מה אני עושה סיפור.לא היינו 3 שנים.
ולא אהבת אותי.מה לעשות?
וכן,היה קשה .אבל עבר.

ואני יושבת, חושבת, בוכה.
ויותר מהכל לא מבינה מי מדבר איתי.
איפה אני?ואיפה אתה?
ממתי אני איזה מישהי שסתם הכרת לפני כמה זמן.

ואני עדיין מחפשת אותך,שתבין ותקשיב.
ותגיד : "מי זה האידיוט הזה???"
וביחד נתהה איך קיימים אנשים כאלה.

רק שהפעם זה אתה.
ועובר לי רק משפט אחד בראש.
"אנשים לא משתנים,הם מתגלים".

שוב אתה יושב שם.
ובראש מתרוצצות לי כל המילים שלקחת בחזרה.
שום הזדמנות לא נופלת.
לא היו מבטים,ועוד פחות מילים.
וידעתי שהפסדתי.