ימים רבים זכרתי אותו - נער מחייך
מזמין אותי למחול ראשון.

שנים. בביתם. צעדה קנאתי
בעקבות הנסיכה שקדש -
מסכת תמיד על פניה.
שרוולים ארכים.
משקפים כהים.
חלצת גולף.
ודממה.

המטוס אחר.
יצאה עם צעיף ומזוודה.
מחייכת. מנופפת. יפה וזקופה.
גופיה עם מחשוף שלא הכרתי בה.
"כן, זו אני" התנצלה. "מנסה למחוק  
שלל כתמי זעם סגלים שהשאיר על גופי ופניי"

צופה בה יולדת עצמה מחדש מול עיני
מתוך מורסה כאובה, שינקה רשעותו, אגרה תסכוליו,
מזילה כאביה לתוך חרדת היום סופגת אותם
בשאריות משומשות של ניר גס ושורט.

ורק אני, עוד אוחזת באשליות
זורה פוך כבד סביב
שאיש לא ידע דבר.