בהפסקה בין שיעור תנ"ך לשיעור חשבון
גילה לי השומר של הבית ספר
את סודות האטום של מדינת ישראל.
עוד כשהוא סיפר לי החיוך שלי התחיל להימתח עד בגדד,
שזה בעירק ובמלחמת המפרץ הם זרקו עלינו סקאדים או פטריוט, אני
לא ממש זוכר כי הייתי קטן.
בכל מקרה הייתי מאוד שמח שמישהו מספר לי סוד, ועוד אפילו סוד
חשוב, ואפילו אדם מבוגר שכבר יש לו אקדח והיה בצבא!
וככה אחרי שהוא סיפר לי את הסוד כולי עדיין רועד מהתרגשות כמו
ילד קטן הלכתי מהר למגרש משחקים, גם בגלל שאלף לא רציתי לרעוד
לידו מהתרגשות (כי אז הוא אולי יתחרט שסיפר לי) ובית כי הבטחתי
ליוני שנשחק וכבר עברה חצי הפסקה וגימל כי הוא די מבוגר ולא
ידעתי מה להגיד לו.
ואני, שאני רק בכיתה גימל, ואפילו עדיין לא מרשים לי להתעסק עם
הגז שנדב לא בבית, אני, פתאום יודע את. אפילו המילה לא יוצאת
לי מרוב שזה סודי.
ויוני, משחק כדורגל, בועט בכדור אל הקיר ומחכה שאחזיר, רואים
עליו, פשוט רואים עליו שהוא שקוע במשחק וכולו רק רוצה לנצח,
איך שהוא מטה את הגב שלו למטה לפני שהוא בועט ואז אחרי זה הוא
מדלג עם שתי הרגליים באוויר כמו האדום הזה שהוא אוהב
מהטלויזיה.
ואיך שהוא סופר למשל את כל הנקודות שלי ושלו, כאילו שאני ארמה
אותו אם הוא לא יספור, יוני הזה בכלל לא יודע כלום על סודות,
רק דפנה בראש שלו היא והשטויות שלה אז בטח שהוא לא רואה עלי
שאני יודע.
אחרי זה בשאר היום הסתכלתי על המורים שלי וניסיתי לחשוב אם הם
יודעים או לא יודעים.
אצל רובם זה היה קל כי גם המורה לחשבון וגם המורה לאומנות הן
נשים ובטח לא היה להן עבר צבאי כזה שירשו לגלות להן, הסתובבתי
לידן עם חיוך כזה של "אני יודע כי עלי אפשר לסמוך", ואני אפילו
עדיין לא הייתי בצבא!
המורה למוזיקה דווקא בטוח היה בצבא, הוא אפילו היה במלחמה אם
אני לא טועה, כי פעם הוא סיפר לנו סיפורים על התעלה בסיני, אבל
גם הוא לא ידע, אני בטוח בזה!
כי הוא הרי כל כך זקן ובטח בימים שבהם הוא היה בצבא בכלל עוד
לא היה לנו.
ובכלל זה סיכון לגלות לאחד כזה כי למרות שהוא קשוח יחסית בתור
זקן, הוא יגלה להם הכל אם הם יתפסו אותו ונגיד ידליקו לו את
הרגליים או יגידו לו שהם חטפו את הבת שלו והם יפגעו בה אם הוא
לא יגלה.
קצת הצטערתי עליו ואפילו רציתי ללחוש לו באוזן את מה שעכשיו
ידעתי אבל התאפקתי כי למרות שחשבתי שהוא יתגבר על העינויים
והפחד ידעתי שזה סיכון שאי אפשר לקחת, בלבי ידעתי שזה מה שצריך
לעשות.
"סיכון בטחוני הוא סיכון בטחוני" אמרתי לעצמי בכל פעם שרציתי
לגלות לאחד מחברי, שרון הוא תינוק מדי וישבר בטוח, ואמיר פחד
ממקומות חשוכים, על ליאור בכלל לא סמכתי, הוא תמיד היה מדבר
מוזר ומטה את הראש שלו למטה כשהוא היא צוחק עם החיוך שלו בלי
השן מימין, פשוט ידעתי שביום שהוא יגלה הוא ירוץ לספר להם.
"לא לגלות לליאור" רשמתי בפינה של המחברת ומיד מחקתי, אף פעם
אי אפשר לדעת מי צופה בך.
שחר דווקא היה בחור קשוח, לפעמים בהפסקות הוא היה יוצא ומרביץ
לילדים יותר גדולים ממנו, אפילו כאלו בכיתה ו', ידעתי שלא תהיה
לו בעיה לעמוד בעינויים אבל בכל זאת לא סיפרתי לו כי למרות
שהוא חזק הוא די טיפש ואם הם יעבדו עליו ויגידו לו שהם בכלל
יודעים או שזה רק משחק הוא יספר להם ואז הלך עלינו קפוט.
כל הזמן הזה שלא סיפרתי לאנשים הרגשתי איך יותר ויותר מתחילה
לכאוב לי הבטן, כאילו הסוד הזה שלי ממש דיגדג לו לצאת החוצה
ושכולם ישמעו, אבל כמו האפצ'י שלא יוצא ככה גם הוא, מרוב שהיה
בפנים הוא התחיל לעצבן.
בארוחת צהרים רציתי לשאול את אבא, כאילו במקרה, משהו שקשור
לאטום, כדי שהוא יוכל לגלות לי שוב ואז אני אוכל לדבר איתו על
זה בחופשיות.
אבל אבא לא הבין מה אני רוצה ממנו ("תשאל את נדב, הוא לומד
פיסיקה") וככה הארוחה נהייתה קשה אפילו עוד יותר.
אחרי האוכל תמיד היה לי זמן פנוי בלי יותר מידי עבודה, אז
הלכתי לראות טלויזיה ולנסות להסיח את דעתי, אבל הטלויזיה הזאת
שדווקא היום שב1 יהיה שלג ואת 2 יקלטו הראתה סדרה על אחד שיודע
כל מיני סודות והרעים רודפים אחריו.
כבר ראיתי את עצמי בחדר חשוך עם עוד ארבעה אנשים שצועקים עלי
וקושרים אותי ומכים על השולחן, כאילו שאני אשבר בקלות!
ואחרי זה הם לוקחים אותי למרתף ושמים את הראש שלי במים ככה
שאני לא נושם, אפילו דקה! מרוב מחשבה על זה התחלתי שוב פעם
לרצות לגלות למישהו, ויותר ויותר כאבה לי הבטן, וזה היה לי כל
כך קשה להחזיק את זה עד שהייתי צריך להתכווץ קטן קטן ולהחזיק
את הבטן כדי שאני לא אלחש את זה.
מוזר שתמיד אני עצוב שלא מגלים לי סודות ודווקא עכשיו כשסוף
סוף אני יודע משהו חשוב אני ישר מת לספר את זה למישהו - לא פלא
שנעמה אמרה ב"אמת או חובה" שהיא חושבת שאני תינוק.
עד הערב התאמנתי בלשכוח את הסוד, ניסיתי לגרום לעצמי שאני בכלל
לא אדע שפעם ספרו לי, שלא יהיה סיכוי שיפלט לי בטעות וגם אם
יחקרו אותי אלף פעם אני פשוט אהיה עם פנים של פוקר כי באמת לא
יהיה לי מה להסתיר.
בערב, כמה שלא התאמצתי עדיין זכרתי את הכל וקיללתי את עצמי על
כך שאני בכלל מקשיב לסודות או מדבר עם השומר, מה היה לי רע
לשחק עם יוני סטנגה ואפילו לנצח?
למה אני צריך את זה?
כבר ממש שנאתי את השומר, ידעתי שזו העבודה שלו, ובמקצוע כזה
החיים לא תמיד נחמדים אבל תהיתי, למה? למה הוא בחר דווקא בי?
אמא שלחה אותי להתקלח ונכנסתי לאמבטיה, הוצאתי את הפקק ופתחתי
את הזרם של המים חמים, הבטן כאבה כי כל כך שכבר לא יכלתי לשלוט
בזה, התכופפתי ובדמעות לחשתי אל תוך הביוב, "הכור הגרעיני של
ישראל נמצא ב.".
וכל כך קיוויתי שהלחישה שלי לא הדהדה באותו הרגע בצינורות הלא
נכונים. |