"והכל יקפא פתאום אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב, לחבק
ולעזוב..."

כל כך הייתי עסוקה בלנסות להיות בתזוג נורמלית, ששכחתי את כל
העולם, ואותך במיוחד, ואת איך שאת משפחה, ואיך בכלל אפשר לזנוח
משפחה, ואיך אפשר לוותר על חברות שכזאת, ועל כל מה שסחבנו כמו
שק של נוודים כל השנים האלה, ואיך אפילו לשנייה אחת באמצע יום
אני שוכחת אותך, ושזה לא ייתכן. הייתי כ"כ אטומה, וכמה אירוני
שאנחנו יושבות על המדרכה אחרי ששתינו בירה של מכבי,
על הבקבוק רשום "יש מכבי יש חברים", ואיך שסיפרת לי שאיבדת את
כולם, ואני בתוכי ידעתי את זה...

"את לא יודעת כמה, היא אמרה לי, כמה אוויר אני צריכה בשביל
לנשום
כמה לרוץ בשביל לדרוך באותו המקום"

והמשפט הזה על הבירה, צבט אותי כל כך חזק שנשבעת לך שרציתי
לצרוח ולא היית מבינה מה אני רוצה, כאילו שלא מספיקות המילים
שלך, וכמה שהן נשמעות לי נכונות, וכמה שהן חודרות לי לכל שריטה
שאי פעם חשבתי שסגרתי ואטמתי ושלא תיפתח יותר בחיים.

כל כך דאגתי לעצמי שלא ניסיתי אפילו לראות את כל התמונה הזו,
ושסיפרת לי על החלקים שיש לה, ושהיא כמו משושה, ומה קשור משושה
עכשיו אני חושבת לעצמי...

ואיך כל הגיבורים של הסיפור הזה בעצם נעלמים לי לרגע, וכל מה
שאני רואה זה פתאום את החלק שלך, החלק שכל כך זנחתי מההתחלה של
הסיפור, ומה עושים עכשיו ואיך מחזירים את הכל, ובאיזה עפרון או
עט צריך להשתמש, עפרון קסם כמו שקניתי אי שם בחו"ל, אולי איפה
שהייתי צריכה להישאר, רחוק מכל העסק הזה, מכל העסק שאני לא
בדיוק יודעת איך להתמודד איתו, שלא מגיע לי אפילו שנייה עם
האנשים האלה, ואיך אני חושבת שחבל שדברים כאלה גורמים לי לפתוח
את העיניים שלי,

ואיך כשאני הולכת במסדרון של הבית, בחושך, כשחוזרים בלילה
מאוחר, אז איך העיניים שלי פתוחות ממש לרווחה, כאילו שככה אני
באמת אראה משהו בחושך המוחלט הזה, ואולי החיים האמיתיים שלי,
לא המסדרון, הם אלה שחשוכים, ואפילו פתיחת העיניים הלא תמידית
הזאת, לא תעזור לי, ואולי אני בכלל לא רואה שומדבר, כמו
במסדרון, ובגלל זה אני נתקלת בדברים, ובבעיות, ומי כבר ידליק
את האור פה במסדרון, או בחיים האמיתיים,
ואיך כל מה שרציתי היה רק לקום ולחבק אותך ככה באמצע המילים
הכואבות האלה שאמרת לי, חיבוק קטן כזה, אבל לא ידעתי איך עושים
את זה, ואיך תגיבי שאני ככה מתפרצת לדברים שלך, בלי לומר שום
מילה, ואם לא היית מחזירה חיבוק זה היה מרגיש כ"כ לא נכון,
והייתי מתאכזבת ומאבדת כל קשר עם המציאות ועם הדיבור הזורם הזה
שלך, שבאמת שאני לא יודעת מאיפה הוא צץ לך פתאום, טוב תמיד
היית כזאת דברנית גדולה, תמיד ידעת לעמוד על שלך ולעשות דברים
שיחודיים רק לך, ואולי להתבטא טוב זה רק שלך, ואיך אני מרגישה
שאני נסחפת עם המחשבות שלי, ואולי החוט שמחבר בין הרצון שלי
להבין את מה שאת מצליחה להגיד, לבין מה שאת אומרת באמת, די
התנתק, ואני מנסה ישר להשתיק את הפנימי שלי, ולהקשיב רק לך,
ואני נוגעת באוזניים שלי קצת כאילו שזה מה שיעזור, ואולי הן
אטומות בכלל למילים יפות,

ואיך שהתאכזבת כמו ילד קטן שלא מקבל מה שהוא רצה, ובאותו רגע
הרגשתי שאני ממש קרובה ללכת לחנות ולקנות לך את כל מה שאי פעם
רצית כשהיית ילדה קטנה, שתקבלי הכל כאן ועכשיו, אבל אז בבום
אחד אני נוחתת עם הרגליים על הרצפה ואומרת לעצמי שזה לא אפשרי,
שכבר אי אפשר לקבל את מה שלא קיבלת אז,

ואיך שזה נהייה מן תחביב, לחשוב שאני משהו אחד, ולקבל אתזה כמו
קטיושה, שאני ממש לא מה שחשבתי, ואולי מישהו צריך באמת להדליק
את האור הזה במסדרון לעיתים יותר תכופות,

תמיד אני חושבת שלצאת בסדר מכיוון אחד, מסדר אותך יופי טופי
מכל הכיוונים, שאם בצד אחד אתה במקום הכי גבוה בעולם, זה שם
אותך אוטומטית מקום ראשון עם הגביע ביד בכל הצדדים.

לא שמה לב לצדדים ואפילו לא מסתכלת.

וכ"כ קשה לי להסתכל על עצמי עכשיו במראה, ואני מבינה עכשיו כל
מבט מושפל שלך, וכל חיבוק מחבק-לא מחבק כזה, ואיך לא ראיתי את
זה קודם והרשתי לעצמי לצחוק ולהשתמש בהומור המטומטם שלי כמו
שאני רק יודעת, בחלקים הכי לא נכונים.

ואיך ברגעים כאלה אני תמיד מתמקדת בדברים הלא חשובים, באיך
שהציפורניים שלי ארכו ובאיך שהנעליים כבר נראות ממש ישנות,
ואיך שאת חייבת להסתרק ועכשיו, והקול מבפנים ממש צועק עליי
להפסיק, אבל המחשבות הולכות להן לבד, ואיך שהאצבעות שלך שמנות
פתאום,

וכמעט שאפילו לא שמתי לב איך הגוף שלי לאט לאט נכנס לתוך עצמו
ורק רוצה להיעלם, ובטח לא שמת לב שלא יכלתי להסתכל עלייך אפילו
לשנייה, או עליי, בחיים לא חלמתי שזה יהיה ככה.

ואת בטח אפילו לא שמת לב שחשבתי על זה אחרי זה, אפילו שהייתי
עסוקה בלדבר ולדבר ולהשכיח מעצמי את כל מה שדיברנו לפני שעלה
לי השתן לראש והייתי חייבת ללכת להשתין, ואפילו לא שטפתי ידיים
כי לא רציתי למחוק את השיחה שהייתה לפני שקמתי, שלא ימחק שום
דבר ונמשיך מאותה הנקודה, ואני אוכל להגיד כמה שאני מצטערת
וכמה שהייתי חרא של חברה, וכשחזרתי כבר לא יכלנו לדבר יותר כי
לא היינו לבד יותר, ואולי ככה היה עדיף, כדי שאני לא אתן לפה
שלי לדבר עוד שטויות ולטעות, לטעות שוב ושוב.

ואיך אחרי שהלכת הסתכלתי על הכוכב והתאמצתי כ"כ עד שהעיניים
שלי יצאו מהחורים שלהם, וניסיתי להגיד לו שירד כבר ושיפול,
ושאני סופסוף אראה כוכב נופל ואני אוכל לבקש ממנו את כל מה שאי
פעם ניסיתי להדחיק כי לא האמנתי שכזאת אני בחיים לא אוכל
להיות, שזה פשוט לא באופי שלי, וכמו שהמורה לנהיגה אמר "אופי
קשה לשנות" וכמו שהוא סיפר לי על הצפרדע והסרטן, ואיך שהסרטן
הבטיח שהוא לא יצבוט את הצפרדע המסכנה שהאמינה לו, ובסוף הוא
צבט בטענה ש"זה האופי שלו" וסיכן את החיים של שניהם, ושניהם
מתו בסוף.

למה העבודה של אורית זה לגרש את כל הילדים מהרחוב, כשכל כך
הייתי צריכה את כל הרעש הזה בדרך חזרה לבד הבייתה, כדי לא
לשמוע את המחשבות של עצמי, ואיך כמעט פיספסתי את הפתח של
הבניין שלי מרוב הזיות ומחשבות, ומרוב שכל כך לא רציתי להיות
שם באותה שנייה, ושמעתי פתאום רעש ממש מפחיד וידעתי שאני לא
צריכה להיכנס לבניין עכשיו, ושאולי לחזור אחורה, כמו שהייתי
רוצה לחזור בזמן, אחורה, ולהתנהג כמו שמצופה ממני, כמו שאני
בחיים לא הייתי משערת שאני צריכה להתנהג.

אמרת לי שנטשתי אותך כמו בזירת הקרב, מדממת למוות, והדמיון שלי
רק סידר לעצמו תמונה בראש שלך שוכבת על המזרון הגדול הזה בזירה
המגודרת, ומלא אנשים צופים בך מדממת ומתפתלת מכאבים, ואני רק
עומדת מעלייך וסופרת את הספרות שיש להן חשיבות כל כך גדולה
בשניות האלה של ההתאבקות, ואז אני מנצחת,
אבל במציאות זה ממש שונה, ואני זאת שמפסידה, ואולי את גם בעצם
הפסדת, למרות שבאותם רגעים זה נראה לי ניצחון שלך שהפסדת בחורה
כמוני,
ואיך בכלל אפשר לזנוח משפחה, זה לא מובן לי, ואיך אני זורקת
לאוויר משפטים שיש להם משמעות כל כך גדולה בשבילי, ושהייתי
צריכה להגיד אותם אולי בטון קצת שונה, ולא לזרוק את זה ככה כמו
איזה בדיחה על פיל פרפר ונמלה,

ובא לי לצעוק לכל מי שמכיר אותי, שיזהר.



והירח ממש מלא היום, אני לא יודעת מה זה אומר אבל אני משערת
שזה כן אומר משהו על היום הזה...

ורק בא לי לצחוק עלייך עוד קצת, ושנישן ביחד עוד קצת, אפילו
באותה שמיכה, עוד קצת.



"מה נעים פחות
מלראות את הזריחה
מהצד הלא נכון
ולרצות הביתה
אבל הבית לא נמצא
לרצות לבכות עשרים שעות בממוצע
ולצאת החוצה מהזמן"