הייתי היום בעיר הישנה שלי, ברחוב הישן שלי, ליד הבניין הישן
שלי...

ופאק, אין מילה אחרת לתאר את המקום הזה חוץ מתמימות.
פשוט תמימות, תמימות שהייתה ועכשיו כבר לא פה ותמימות שכנראה
גם לא תחזור לעולם...

הכל היה יפה וורוד ולא היה אכפת לי משומדבר ולא הבנתי שומדבר
באותה תקופה,
ולא היו צרות על הראש ותיסבוכים ומחויבויות ואחריות.



עליתי בטעות על האוטובוס הלא נכון במקום ביצפר, והמצברוח שלי
לא היה בשמיים אז החלטתי להישאר על האוטובוס ולהמשיך לכיוון
ת"א...
עד שפתאום מהחלון של האוטובוס הלא כלכך ריק וממוזג שהייתי
בו... ראיתי מקום מוכר...
ופשוט לחצתי על הכפתור שמסמל לנהג הזקן הזה לעצור וירדתי.

ופתאום אני רואה את הבניין הישן שלי, ואת כל הבניינים שלידו...
ואת העץ שסק שאני ואחותי היינו קוטפות ממנו שסקים באיזהשהיא
עונה שלא ממש זכורה לי עכשיו... הפעם לא היה שסק.

ובכלל, כל העלים של העץ האלה היו ממש נבולים ועצובים כאלה
כאילו שלאף אחד כבר לא אכפת שיש כאן שסק על העץ, ובכלל אף אחד
לא מעלה על דעתו לרדת למטה ליד הבניין הדי זקן הזה ולקטוף
שסק...

מעדיפים להיות במחשב ולראות טלויזיה ולהזדיין עם השכנה ממול.

זה פשוט תמימות.

כאילו, מי חושב לעצמו בתקופה של היום לרדת למטה ולקטוף שסק
מהעץ של השכונה, לעלות הבייתה לשטוף אותו ולאכול?
אלה כאלה מחשבות תמימות שאין לי אפילו דרך לתאר לכם אותן.



אח"כ הלכתי לאיזור שמאחורי הבניין שלי, וראיתי את הגינה ההיא
שביקרתי בה לפני בערך 5-6 שנים,
והייתי עם רולר, וכלב נשך אותי בתחת והזמינו משטרה שהסתכלה לי
בתחת בבית של סבתא.
ואיך הכל עלה לי פתאום ואפילו פחדתי לעבור ליד הספסל הזה שבו
האישה עם הכלב ישבה,
כי הכל פתאום חדר אליי כאילו שזה אמיתי וכאילו שאני עכשיו 5-6
שנים אחורה.



עברתי ליד הבניין שהיה של סבא וסבתא שלי... שעכשיו הם קצת לא
פה איתי או בכלל בעולם הזה...
ואלוהים, רק ראיתי את החלונות שתמיד היינו מסתכלים דרכם בימי
שבת ורק מתחננים להורים שיקחו אותנו לגינה עם המגלשה הארוכה
הזאת והחול הזה שכ"כ אהבנו לעשות בו עוגות ולזרוק אותו אחד על
השני...

ואז פתאום עלה לאף שלי הריח של בת ים והריח של סבא וסבתא, וריח
של זקנים בכלל... וריח של אהבה וריח של ניקיון וכל הריחות שהיו
אי פעם בבית של סבא וסבתא שלי... ריח של מוות וריח של געגועים
וריח של ספות ישנות וטלויזיה שעובדת רק על 2 ערוצים וקלטת של
קופיקו ואזכרות ומלא אוכל וסוכר בקוביות.

והיו לי דמעות בעיניים... באמת.
כ"כ הייתי רוצה לחזור לחמש דקות רק כדי לראות איך זה להיות עם
סבא וסבתא בתקופה שאני היום, בתקופה שאבא ואמא זה הדבר האחרון
שמעניין אותי, בתקופה שאני הכי צריכה תשומת לב ומישהו שיפנק...

משהו שסבא וסבתא תמיד נותנים.

אחר כך חזרתי לבניין שלי והסתובבתי סביב הבניין כל כך הרבה
פעמים,
עברתי ליד העמוד ש"מחזיק" את הבניין, שפעם אחותי הגדולה חרטה
עליו משהו, עברתי ליד החנייה שאחותי העוד-יותר-גדולה לקחה
אותנו סיבוב על הטוסטוס שלה.



יכלתי לראות את הקומה ה3, בה גרתי... ואת הסורגים שהיו לי בחדר
ושתמיד אני ואחותי היינו יושבות עליהן וצורחות את השיר "אני
פרחה" של עופרה חזה, וממש התביישנו לצרוח את זה מהחלון וכ"כ
היינו גאות אחת בשנייה כי איזה אומץ צריך להיות כדי לצעוק דבר
שכזה... זה כמו לצעוק עכשיו מהחלון "אני זונה שרמוטה פותחת",



כמה תמימות.



כשעברתי ברחובות של הבניין שלי פתאום ראיתי זוג זקנים הולכים
יד ביד וממש מחייכים אליי כאילו שעד עכשיו חיכו שאני אבוא
לבקר, כאילו שהם יודעים שאני זאת שגרתי פה פעם, שאני אותה ילדה
קטנה ותמימה.
ישבתי על המדרגות ליד הבניין שלי... וליטפתי כל דבר. בלי שאף
אחד יראה...
כלכך הייתי צריכה את המגע הזה כדי כאילו לחזור לאותה תקופה
ולאותם מגעים ולאותן תחושות...
כשישבתי שם עברו לי מלא אלבומים של תמונות בראש,
תמונה שאני בעגלה ורואים את כל האהבה שהאחיות שלי נותנות לי
ואיך שהן כל כך אהבו לשחק איתי...
תמונה שאחותי התחפשה למכשפה ונשענה על המעקה של המדרגות, אותן
מדרגות שישבתי עליהן לפני פחות משעתיים...



אם לא הייתי כל כך ביישנית אולי אפילו הייתי מצלצלת למישהו
בבנין שיפתח לי את הדלת,
עולה במדרגות ודופקת בדלת הדירה הישנה שלי... להיכנס קצת
ולהריח את הריחות שבטח השתנו,
ואת אותם חדרים שאם לא שברו קירות - בטח נראים אותו הדבר...

אלי כהן 10 דירה 9.

איך יכלתי לראות בבירור את ההבדל בין אז לעכשיו,
הייתי בטלפון וסיפרתי על מעשי אמש עם הבחורה, כשאני מטיילת ליד
העץ של השסק...

איזה ניגודים.

מה היה קורה אם הייתי גרה שם עד עכשיו?
מעניין איך הייתי מתנהגת... איך הייתי מתפתחת.

ראיתי מלא ילדים קטנים, ובאמת שכמעט יכלתי לראות את עצמי שם
בגן בין הסורגים האלה, משחקת בחול ו"אופה" עוגות, או מתגלשת
במגלשה או משחקת עם חברים...

עדיין כל מה שעבר לי בראש זה ש...
הילדים האלה ודאי יגדלו להיות ערסים.
אבל היה כייף, לבוא ולהיזכר, ולהריח ולנסות לדמיין את עצמי
בתוך התמונה המטושטשת הזאת,
שחלק ברור מאוד כאילו שזה רק היה אתמול... וחלק פשוט נמחק
מהיזכרון שלי...

אפילו את מספר הדירה הייתי צריכה לשאול את אמא.