החיים של רמוס לופין לא היו מלאי עושר, אך היה בהם המון אושר.
שלא כמו חברו, סיריוס בלק המפורסם, רמוס לופין חי בבית קטן,
ברחוב שקט, אך לא מבודד. לצערו הרב.
בכל בוקר, הוא קם ממיטה קטנה, לנעלי בית אפורות, לארוחת בוקר
שהכין לבדו.
לאחר מכן, הולך ידידנו כשאר פשוטי העם לשוק הקרוב וקונה
מצרכים בסיסיים. הוא לא ישתמש בכולם לארוחת הצהריים - היא לא
כללה הרבה.
שניצל, פירה וחלב תוצרת בית הספיקו לו והוא מעולם לא דרש
יותר.
בערב, מעדיף רמוס לופין היקר לצאת לטייל לאורך השדרות
הירוקות, הצנועות.
הוא מהרהר בנושאים חשובים ורבי מעלה. האחרון שבהם עסק במציאת
שיטות חדשות להרחקת מזיקים ביתיים הידועים בשמם המדעי -
'סיריוס בלק', בעיה רצינית.
מפעם לפעם, הוא יפגוש בשכנה היפה והנחמדה ממול. היא תנופף לו
לשלום ותזמין אותו לכוס קפה ועוגה, אך הוא יסרב בנימוס. הרי
מה לו ולה?
כשיחזור, ימהר לענות למכתביו בהתלהבות ולשרוף מכתבים מסוכנים
- אדומים, ורודים ולבנים עם מלמלה. רובם נשאו את החותמת של
אחוזת בלק; חלקם התחזו בתמימות למכתבי ממשלה.
לאחר ארוחת ערב - קטנה אך משביעה - לאור העששית, מתקלח רמוס
טוב הלב ותמיד דואג לנקות אחריו. (לא תמיד זוכה הוא למים חמים
וכשאלה מגיעים, הוא נשאר באמבט אפילו יותר מהרגיל, שעה שלמה.)
כשמגבת כחולה עוטפת את אזור חלציו, מגיע חברנו לחדר השינה
הקטן והחמים, נפרד מהמגבת לשלום ונכנס תחת הסדינים הלבנים.
הוא לא שוקע בשינה במהירות, נדודי שינה היוו מאז ומתמיד בעיה
מרכזית בחדר המיטות.
אך דווקא באותו לילה, מחשבות כגון 'איך אגוון את התפריט
לארוחת הצהריים?' לא הטרידו את מוחו. הוא מצא את עצמו מהר
מאוד בעולם החלומות, שם הוא רודף אחרי מקקים וסיריוס בלק
בעזרת מועך יתושים ענקי.
בדיוק באותו הלילה, החליט מישהו מסתורי מאוד - שערו שחור
ועיניו אפורות - לפרוץ לביתו של הרך הישן.
הדבר האחרון שנראה לפני שחשכה גמורה כיסתה את הכל, היה שק
הנושא את השם 'אחוזת בלק'. לעולם לא נדע מי היה הפורץ, חשאיות
היא שמו השני.