את עולה לאוטובוס ומתיישבת באחד הספסלים שבסוף האוטובוס. יש
נסיעה ארוכה לפניך ובגלל המחשבות שרצות לך בראש, ברור לך שזו
גם תהיה נסיעה חסרת שינה. המנוע מתחיל לרעום, הדלתות נסגרות
והנהג מתחיל בנסיעה איטית לעבר היעד. והמחשבות לא מפסיקות
לרוץ.

תמיד רצית אותו. לא הבנת למה החוט שמקשר בניכם נותק בפתאומיות.
ברור שזה כבר לא היה כמו פעם. פתאום ביום בהיר אחד, החלטת
שזהו, את לא יכולה להמשיך עם זה ואת חייבת להתקדם הלאה. בבוקר
שלמחרת ארזת את החפצים שלך מהדירה שלכם. באורח פלא הספיק לך רק
מזוודה אחת כדי למלא את כל הזכרונות שהעברתם יחד. כנראה שבכל
זאת הזכרונות הגדולים שוליים ורק הזכרונות הקטנים הם אלה
שמספיקים.

את כבר נוסעת כמה שעות ומרגישה שהעייפות מתחילה לבצבץ בך. ברור
לך שזה לא העייפות הפיזית שמפריעה לך כמו העייפות הנפשית שאת
מרגישה. הצורך להתרוקן, להוציא את כל מה שעובר עליך. אבל אין
שם אף אחד שיקשיב לך. לא שהיה גם מישהו כזה אז.

את מרגישה יד חמימה שנוגעת בידך. את מרגישה שהיא נוגעת בך
מאחורה, מהספסל האחרון, אבל את לא מעיזה להפנות מבט. לא ברור
לך למה את לא מסובבת את הראש כדי לראות במי מדובר, אבל משהו
משתק אותך בפנים והגוף מסרב להניע את הראש לאחור. היד ממשיכה
ללטף בעדינות את ידך, ואת נשארת קפואה.

מי זה יכול להיות? האם זה מישהו שאת מכירה, או סתם אדם זר
שמנסה לקבל ממך תגובה? או שאולי זו מישהי שמרגישה את הכאב שלך
והיא רוצה לעזור? ואולי...אולי זה הוא?

המחשבה האחרונה מפחידה אותך, ואת נשארת במקומך. הפחד מלדעת את
התשובה משתקת, אבל מצד שני גם מסקרנת אותך. את רוצה לדעת במי
או במה מדובר, אבל את גם לא רוצה. האוטובוס מגיע לתחנה שלך.
מבלי להסתכל לאחור את יורדת ממנו באיטיות, ולא מעיזה לרגע
להציץ בפרצופו של הדמות שבזה הרגע הרגשת את ידו. הדלתות נסגרות
והנהג מתחיל בנסיעה איטית לעבר היעד. והמחשבות לא מפסיקות
לרוץ.