הילד התעורר לתוך עולם ריק. הוא שכב בתוך שק שינה על קרקע קשה
במקום שבחר באקראיות בלילה הקודם. לא כ"כ שינה לו היכן ישן
אתמול ואיפה יישן מחר, הרי כל מקום , על אף שהיה שונה מקודמו,
היה דומה לו בכל. פעם התעורר בשדה על גבעה שהשקיפה לים ופעם
התעורר בעיר גדולה מלאת בניינים ומכוניות. אבל למרות שינויי
הנוף התכופים דבר אחד מעולם לא השתנה. הוא לא פגש באיש. לא נפש
חיה.
הוא ראה, כמובן, עדות לקיומם של חיים אחרים כל הזמן. אתמול
למשל, כשהיה בים,  הוא ראה טביעות רגליים וגללים טריים של בעלי
חיים בחול ומצא קונכיות ריקות של חלזונות והדבר לא ריגש אותו
כלל.  
הילד מצא כמובן גם עדויות לקיומם של אנשים אחרים, חיים. הוא
היה נכנס לבתיהם ותמיד הבתים נראו כאילו בעליהם יצאו רק לשניה
ומיד יחזרו. אבל הם אף פעם לא חזרו.
הילד התישב על השמיכה ונזכר.

הוא נזכר שלפני מספר ימים הוא נכנס לבית. הוא בחר אותו בגלל
שבחזיתו צמח עץ שסק שהגיע עד לחלונות הקומה השניה והילד רצה
להיות מסוגל להושיט יד מבעד לחלון ולקטוף לו אחד.
הילד נכנס אל הבית. הוא נכנס למטבח. היתה צלחת עם אוכל חם על
השולחן והילד ידע שכמו תמיד האוכל שמצפה לו יהיה טעים אך לא
מרגש. בעל טעם צפוי אפשר לומר. אם, לדוגמה, מה שהיה על השולחן
נראה כמו שניצל, הוא תמיד יתברר כשניצל. טעים אמנם אבל צפוי.
הילד סיים לאכול את האוכל. עכשיו הוא הכניס מצרכי מזון שמצא
במזווה אל תוך תיק הגב שלו ומלא את המימיה שלו. היום לא יצטרך
להשתמש בשק השינה שלו, היום יש לו מיטה שמחכה לו.
הוא הוציא את המפה מהכיס שלו והכניס אותה לתיק. עלתה בו מחשבה
שזה די טיפשי מצידו להחזיק במפה כדי לדעת איפה הוא נמצא ולא
ללכת לאיבוד. ממילא כל הקיום הזה של עולם בלי אנשים הוא
"איבוד" אחד גדול שהוא הולך בו כבר שנים.

הילד נכנס לחדר האמבטיה. האמבטיה היתה מלאה וריחנית ומקציפה,
במיוחד בשבילו כמובן. הוא התפשט ונכנס לתוכה וישב בה עד שעורו
החל להצטמק ולהצטפד. המים לא התקררו אפילו לשניה הוא ידע שגם
אם יבחר להשאר שם שעות, ימים, שנים אפילו, מישהו אי שם ידאג
לחמם לו אותם, למרות שלעולם לא יראה אותו.
כשיצא חיכו לו על כסא לצד האמבטיה בגדים. בגדים שהיה בטוח
שכשנכנס לאמבטיה לא היו שם. הבגדים היו נחים מאוד ובדיוק
למידתו כמובן. הנער ציפה לכך. לו היה הדבר אחרת הוא היה מופתע
עד עמקי נשמתו.
תמיד ,(כלומר, מאז שלפתע נעלמו כל האנשים מחייו והוא החל לנדוד
בעולם ריק) תמיד חיכו לו בגדים ואוכל מחסה אם חפץ בכך.

כשרק החל לנדוד (לפני חודשים? שנים?) הוא מצא עצמו חושב רבות
על המשרתים הנעלמים שלו. הוא הגיע למסקנה ההגיונית שאלו (לפחות
במקומות ישוב, בנוגע למקומות בטבע הוא מעולם לא הגיע למסקנה
סופית) ,תושביו החוקיים של המקום בו הוא בוחר להשתקע. הדבר
הוביל אותו למסקנה שבבואו למקום מסוים, שכמובן נבחר באקראי על
ידו, הוא משבש את סדר חייהם של דיירי אותו המקום ומכריח אותם
להתאים עצמם אליו. בבית שנכנס אליו לאחר שעלתה בראשו אותה
המחשבה , הוא נשאר תקופה ארוכה שנדמתה בעיניו כחודש בערך
וקיווה שדיירי הבית יתמרדו כנגד הפולש שכפה עליהם את נוכחותו
ויגיעו להתעמת איתו. אבל זה אף פעם לא קרה. הוא היה עוזב את
המטבח, חוזר כעבור שעה ומגלה 4 כוסות, צלחות ופריטי סכו"ם
במדיח. דיירי הבית אכן חיו איתו, אז איך יתכן שמעולם לא
נפגשו?. הוא עזב את אותו הבית ואת כל הבתים שאליהם נכנס לאחר
מכן מבלי לקבל תשובה.

הילד התלבש ונכנס לחדר האורחים. הוא העיף מבט בשעון שהיה תלוי
על הקיר, מתוך הרגל כמובן, הוא לא ציפה באמת לראות את השעה.
השעון היה שעון רגיל והמחוגים שלו היו חסרים. לו זה היה שעון
דיגיטלי הוא היה מהבהב את השעה 00:00 .
בטלויזיה התחילו להקרין סרט. זו, כמובן, לא היתה מקריות. גם אם
הילד היה מחליט להכנס  לחדר 10 דקות מוקדם יותר או 10 ימים
מאוחר יותר הסרט היה מחכה לו כדי להתחיל. עולמו שלך הילד היה
מורכב מבחירות אקראיות שלו אך כנראה (חשב הילד באחד הימים)
"דבר אינו מקרי אם האנשים תמיד יודעים מה אני אוהב לאכול ומה
מידת הנעליים שלי ומתי ארצה ללכת."

הסרט מצא חן בעיני הילד כצפוי. היו בו שני אנשים, גבר ואשה,
והם חיו בעולם בו אנשים ראו אחד את השני ויכלו לדבר אחד עם
השני ולא תמיד קיבלו מה שרצו. הגבר והאשה הרגישו דברים אחד
כלפי השני. הרגשה גדולה שהילד מעולם לא חש. לא הקלה של רעב
שהושבע או נוחות של מיטה נעימה. משהו גדול ויותר עוצמתי. הילד
חשב שלמרות שהוא תמיד מרוצה, הדבר הזה שקורה לגבר ולאישה בסרט
אמנם גורם להם סבל אבל גם מביא אותם למקומות שאליהם לעולם לא
יוכל להגיע לבדו גם אם ינדוד עד סוף חייו.
הגבר אמר (שעל פניו ארשת מעושה של סבל) :"אני חייב לנסוע מכאן.
המקום הזה חונק אותי. אין כאן שום דבר בשבילי. המקום הזה ריק
והוא עושה אותי ריק גם. אני כמו מת בפנים". ("תנסה לחיות קצת
בעולם שלי", גיחך הילד לעצמו, "אז תראה מה זה ריק".)
האישה (כשגם על פניה נסוכה הבעה של סבל) אמרה: "אתה לא מבין
שזה לא המקום שעושה אותך ככה, זה אתה!. אתה בעצמך ריק ואתה
יודע מה (האישה צעקה) גם אם תיסע מכאן לניו-יורק או לאפריקה או
לקוטב הצפוני המחורבן זה לא ישנה כלום!! אתה תשאר בדיוק כמו
שאתה עד שבסוף ישאר ממך רק הצל של עצמך שאף פעם לא יודע
שהדברים הכי טובים( "היא מדברת על עצמה בטח" חשב הילד) נמצאים
לך ממש מתחת לאף."
הילד חשב שזה מאוד מעניין מה שהיא אומרת רק חבל שזה נאמר כל כך
בדרמטיות והוא בכלל היה ממקם את הסצינה בנוף פראי כדי להעצים
את האפקט ולא באיזה בית קפה מחורבן.
הילד כיבה את הטלויזיה כשהסרט נגמר והלך לישון. הוא נכנס למיטה
החמה בדיוק כמו שהוא אוהב ונרדם.

הילד התעורר 3 שעות לאחר מכן בבהלה. כרגע עלתה בראשו מחשבה
מטרידה ביותר. הוא תמיד חשב שאם הוא לא רואה את דיירי הבית הרי
שגם הם לא רואים אותו. אבל מה אם הם כן רואים אותו? מה אם רק
הוא לא רואה אותם אבל הם משגיחים בכל תנועה שלו, רואים אותו
ישן, אוכל, מתקלח!. מה אם הם רואים ובלתי נראים?! או להיפך, מה
אם הבעיה היא לא באנשים כפי שתמיד חשב אלא בו עצמו?! הוא מעין
נראה ולא רואה?!. הוא כמו רוח רפאים שכולם מודעים לקיומה והם
צוחקים עליו ועל התמימות שלו והטיפשות שלו והעיוורון שלו.
המשרתים הנעלמים שלו, רוחות הרפאים הפרטיות שלו, איזו בדיחה,
על חשבונו כמובן.
הילד היה נסער מאוד. הוא קם ועזב באמצע הלילה כשהוא טורק אחריו
את הדלת בקול ולא אכפת לו שהוא מעיר את האנשים. הוא ממילא לא
רואה אותם נכון?! אז מה אכפת לו . מבחינתו הם לא קיימים. זה מה
שנכון בשבילו וחיים ללא אנשים זו המציאות שלו לכן, בשבילו, זו
האמת גם אם היא לא נכונה לכל האחרים.

הוא נדד  כמה ימים בכל מני מקומות ונופים, ביום ובלילה. תמיד
מזג האויר היה טוב וגם אם נדד בלילה הירח האיר לו והוא תמיד
מצא אוכל ומקור מים לשתות ממנו וכל כך נמאס לו מהנוחות הזו עד
שבא לו לצרוח.

וכאן חזרנו להתחלה. הילד התעורר לתוך עולם ריק. הוא שכב בתוך
שק שינה על קרקע קשה במקום שבחר באקראיות בלילה הקודם. לא כ"כ
שינה לו היכן ישן אתמול ואיפה יישן מחר, הרי כל מקום , על אף
שהי שונה מקודמו, היה דומה לו בכל. אבל היום בפעם הראשונה נתקל
הילד בדבר לא מוכר שהפחיד אותו וריגש אותו. הוא נתקל במכשול.

המכשול היה חומה. חומת עץ ענקית וגבוהה מאוד. הילד עמד לפני
החומה ואף דלת לא נפתחה לפניו ואור  לא בקע  מאף חריץ, למרות
שהילד רצה לראות מה יש מעבר לה.
הילד החליט להקיף את החומה. הוא בחר באקראי להקיף את החוה
מימין והחל ללכת לצידה. הוא הלך עד שהתעייף ואז החליט לנוח קצת
ולהמשיך הלאה.

5 ימים לאחר מכן והנער עדיין לא ראה אף דלת בחומה. והחומה
המשיכה להשתרע ממזרח למערב, גבוהה ומאיימת והוא הבין שהוא בעצם
לא יודע מאיזה צד של החומה הוא נמצא. האם הוא בתוך השטח המוקף
חומה או מחוצה לו.
לאחר ששבוע חלף מאז שהגיע לחומה, הנער הבין שהוא חייב למצוא
דרך לעבור את החומה ולא ע"י הליכה וחיפוש דלת. המכשול הזה ריגש
אותו יותר ויותר.
הנער מצא כפיס עץ זרוק בקרבת מקום. הוא החליט לחפור. הוא חפר
וחפר אבל האדמה היתה קשה ולאחר שעתיים של חפירה מאומצת הוא
הגיע לעומק של סנטימטרים ספורים בלבד. הנער הבין שישועה לא
תצמח לו מחפירה והחליט לשכב לישון ולקוות שימצא פתרון לבעיה עד
הבוקר.
כששכב לו על הקרקע, הנער הבין שעדיין לא מצא סיבה ממשית לעבור
את החומה. הרי לא ממש משנה לו לאן ילך .כל מקום שהגיע אליו אף
שהיה שונה מזה שקדם לו, דמה לו בכל. הוא יכול לעקוף את המכשול
הזה בכך יפנה אחורה וילך. גם אם לעולם לא יידע באיזה צד של
החומה הוא נמצא . אז מה?! מה זה ישנה לו עכשיו?. הוא החליט
החלטה שהיתה מאוד נבונה בעיניו. מחר הוא עוזב את החומה.

הילד קם בבוקר ופנה ללכת. הוא הסתכל על החומה בפעם האחרונה ורק
חצי שעה אח"כ הבין שהוא עדיין מסתכל עליה. הוא החליט להשאר עוד
כמה ימים ולנסות לראות אם יש דרך לעבור אותה.

את לוחות העץ מהם היתה בנויה החומה החליפו כעת אבנים גדולות.
הנער חשב שיוכל לטפס עליהם. הוא החל לטפס עליהם כשהוא מניח רגל
אחת על אבן ונסמך עם 2 הידיים על אבנים אחרות וכך מעלה את עצמו
למעלה לאט. בשלושת המטרים הראשונים היה הנער מאוד גאה בעצמו.
אמנם הטיפוס היה קשה אבל הוא היה גם מהיר יחסית והנער חשב שעד
הערב הוא כבר יהיה בצידה השני של החומה.
במטר הרביעי הבחין הנער שהוא מתקשה לנשום. הוא מפחד, מאוד מפחד
מהגובה שפתאום הימם אותו. הנער הסתכל למטה והיה נדמה לו שהוא
הולך ומתרחק מהרצפה למרות שעמד במקום. הנער הסתכל למעלה והיה
נדמה לו שהחומה משיכה לגבוה ולהוסיף עוד שכבות אבן על הקיימות.
הוא החל לרעוד. ידיו הזיעו. הוא איבד את אחיזתו ונפל.

הדשא בלם את נפילתו. דשא שלא היה שם קודם כמובן. והנער קם,
כואב, אבל בחיים. כשעמד הבחין לפתע שהוא רואה קרן אור הבוקעת
דרך רווח בין שתי אבנים של החומה. הוא יכול להציץ דרך הרווח
הזה ולראות מה יש בצידה השני של החומה. הנער הצמיד את עינו
לחור והסתכל.

מצידה השני של החומה היו אנשים. אמיתיים!!.
והם דיברו וצחקו ועמדו והלכו וצעקו והכל ביחד. וכשאיש אחד סיפר
משהו, האיש שעמד לידו ראה אותו והקשיב לו וצחק! .והמכוניות לא
היו קפואות באמצע הכביש כשהנהג כאילו נעלם לו פתאום. המכוניות
נסעו!!
אנשים רגילים בעיר רגילה.
הנער היה על סף דמעות. כבר כל כך הרבה זמן לא דיבר עם איש. הוא
כל כך התגעגע למבט שיש לאדם חר כשהוא מתרכז במה שיש לך לומר,
את כיווץ הגבות הקל כשהוא חושב, את ההסתכלות הצידה כשהוא מנסה
להזכר במשהו ואפילו כיווץ השפתיים כשהוא אינו מרוצה ממה שיש לך
לומר. לפחות אתה יודע שרואים אותך. שקיומך שינה משהו
למישהו...

הנער המשיך להסתכל עד שלפתע לא ראה עוד כלום. החור בחומה נעלם.
הנער הרגיש כאילו כל עולמו מתמוטט. הוא לא יוכל להמשיך ככה, לא
אחרי שאה את כל האנשים האלו. הוא לא יוכל להמשיך לנדוד וללכת
ממקום למקום , מבית לבית ומעיר לעיר בלי אף אחד שיראה, שיחלוק
איתו מחשבות שיבין אותו ויקשיב לו ושסוף סוף יוכיח לו שהוא חי
באמת.
הנער התיישב ונשען על החומה וביקש מאלוהים בקשה אחת קטנה ולא
משמעותית. הוא ביקש למות.

"כנראה לא ביקשתי מספיק חזק", חשב לעצמו הנער יום לאחר מכן
כשהוא עדיין שעון על החומה, "אחרת זה היה צריך להתגשם. מה שכן,
אני רעב". הנער קם והתחיל ללכת. 5 דקות לאחר מכן מצא עץ תפוחים
שגדל ליד בריכה קטנה. הוא שתה, אכל והתרחץ. לאחר מכן הוא אסף
כמה תפוחים להכניס אותם לתרמיל ומילא את המימיה שלו.
הנער חזר אל החומה והחל ללכת לאורכה שוב. עדיין לא היה לו מושג
איך יעבור אותה אבל עכשיו מה שראה מבעד לחומה היווה בשבילו
תמריץ ולא מקור לייאוש. הנער חשב שאם עד עכשיו הוא לא ידע לה
הוא כל כך רוצה לעבור את החומה , עכשיו הוא יודע והוא לא סתם
רוצה לעבור אותה, הוא חייב לעבור אותה, והוא יכול לעשות את זה
רק בדרך אחת. הוא חייב לטפס עליה שוב.

הנער התחיל לטפס על החומה שוב. הוא נאחז באבנים והעלה את עצמו
למעלה. הטיפוס היה אפילו נחמד בהתחלה והנער כמעט שיכל להנות
מהרוח הקלילה שנשבה. אבל במטר הרביעי חזרה אליו שוב תחושת הפחד
המשתק והרגשת הסחרחורת. הנער נאחז באבנים וניסה שלא להסתכל
למטה. הוא השתדל להיזכר בדברים חיוביים ושמחים. לדוגמה בהרגשה
של אמא שלו מכסה אותו ומלטפת לו את הראש כשהוא חולה או בהרגשה
של שיחה טובה עם חבר , כזו שיחה שבה אתם ממש מבינים אחד את
השני בלי לומר יותר מדי. אבל הוא לא הצליח להזכר בשום דבר
מאלה. היתה קיימת אצלו ידיעה שפעם הוא חווה את הדברים האלו אבל
שום זיכרון לא התעורר בו כשניסה לשחזר את התחושות האלו. "ואם
אתה לא זוכר, זה כאילו לא חווית את הדברים האלו בכלל", חשב
לעצמו הנער.
הנער ניסה להזכר בדמות אחת שהוא חלם לפני המון זמן. דמות
מסוימת, כנראה של אישה.
הפנים שלה השתנו כל הזמן. עיניים ירוקות וכחולות וחומות ,
גדולות וקטנות , עצומות ופקוחות מסתכלות בו בסקרנות .ישר
לתוכו. היא הלכה לעברו וגופה היה כמו אד- ערפילי מתנדף ושוב
לובש צורה חדשה. ממשי לרגע ונעלם. שם ולא שם. היא דיברה אליו
דברים שלא יכל לשמוע בשפתים שלא תמיד ראה ולעולם לא יוכל
לטעום, אבל הוא ידע שאלו הדברים שתמיד רצה לשמוע.
הנער ניסה להזכר באישה הזו, בפנים שלה אבל הבין שאין לו במה
להזכר מכיוון שאף פעם לא ראה אותה באמת.
לבסוף החליט הנער להתרכז במה שמחכה לו בצד השני. עולם שבו יוכל
לדבר ולהשמע או אולי נכון יותר להגיד עולם שבו ידברו אליו והוא
יוכל לשמוע ולענות.
הנער המשיך לטפס על החומה עד שהגיע לקצה. הוא התיישב על קצה
החומה כדי לראות מה מתרחש בצידה השני ואז לפתע הרגיש כאילו
משהו ענק לוקח אותו ומניח אותו על הקרקע. הוא מצא את עצמו עומד
בצידה השני של החומה. הנער הסתכל מסביבו.

הנער ראה עיר רגילה. בתים, מכוניות, חנויות ו-כלום. ריק. פשוט
ריק. אף לא אדם אחד!!.
כל האנשים שראה מבעד לחומה. כל האנשים שעמדו וצחקו והלכו פשוט
לא היו.
כל הטיפוס הזה וההתגברות על הפחד, הכל היה לחינם!!.
והכי גרועה היתה התקווה המקוללת הזו שמשהו בקיום הדפוק שלו סוף
סוף ישתנה. שהוא כבר לא יהיה לבד. שבפעם הראשונה באלוהים יודע
כמה שנים, הוא יראה .
הנער התיישב על כסא בית קפה שראה. על השולחן היו קוראסונים
ושוקו חם. הכל מוכן בשבילו, הכל מושלם וכולם מחכים לו. בטח.
מחשבותיו של הנער נדדו אל הסרט שראה על הגבר והאישה. הוא חשב
על מה שהאישה אמרה. זה היה משהו עם "זה לא המקום שעושה אותך
ריק זה אתה". והיה עוד משהו עם זה שהדברים הכי טובים נמצאים
מתחת לאף. הנער התחיל להבין משהו...

הנער התחיל להבין שכדי לראות אנשים אחרים צריך לפתוח את
העיניים קודם.

בפעם הראשונה ב3- שנים ארוכות הגבר לקח נשימה עמוקה ופתח את
עיניו.