רק רציתי להמשיך לנהוג בכביש האין סופי הזה שנקרא איילון. מבלי
לעצור אפילו לשנייה ולחשוב שמתי שהוא יגמר הדלק. משהו בנסיעה
הזו היה כל כך שלו, כאילו פח הרכב חצץ ביני לבין העולם כולו
שלא ממש רציתי בקרבתו. ברדיו לשם שינוי השמיעו שירים נוסטלגיים
ולא את אותם הזמרים צעירים שהיחצנים שלהם עושים את עבודתם
נאמנה ויותר. גם הנהגים הצעירים שחלפו על פני במהירות, למרות
שנסעתי בקצב של 115 קמ"ש לא עינינו אותי הפעם.
הרי ידעתי שזה יגמר, וכולם כבר אמרו לי שאנחנו לא מתאימים
ואפילו אני כבר הרגשתי שאנחנו מנסים להפוך את הבלתי אפשרי
למציאות ושכבר לי לא ממש מתחשק "לעבוד על הקשר". אז איך זה
שאני נוסע ובפעם הראשונה בשנתיים האחרונות הלחי שלי רטובה?
ברקע מאיר בנאי עם אהבה קצרה. איזה מצחיק זה שברגעים כאלו אתה
מרגיש שאתה זה ששלח למאיר בנאי את הטקסט והוא רק שר אותו?!
בסך הכל זה לא קשר של שנים ומלכתחילה זה לא היה אמור להתפתח
יותר מאיזה סוג של זיון מתמשך, אז זה מה שמוריד לי את מפלס
המים מהעין?
אף פעם היא לא מזייפת, הנורית הכתומה בטרנטה שלי מנסה להבהיר
בדרכה הלא מתפשרת שרחוק אני לא אגיע ושבקרוב שוב אצור קשר עם
אנשים כמוני, מבולבלים,כועסים,שמחים,אופטימיים או פשוט עם
מתדלק שישאל:" לבדוק שמן מים?". בינתיים אסף אמדורסקי צועק
עליי שאני צריך אהבה חדשה הה הה הה ואני צורח עליו בחזרה הה הה
הה הה... שיט אדום!!!!