היום ראיתי איש זקן.
נשמע מטופש, נכון? אתם בטח חושבים לעצמכם, "יופי, היא ראתה איש
זקן. וכי למה לכתוב על כך?". . . ובכן אולי אתם צודקים. יש
הרבה אנשים בעולם, מכל מיני גילאים -תינוקות, צעירים, בגיל
העמידה, וגם ממש קשישים - אז למה דווקא לשבת ולכתוב על סתם
איזה אחד?
אז זהו. הוא לא היה סתם אחד. הוא ישב לו עם מבט של שלווה ורוגע
על כל פרצופו המקומט. היה לבוש במכנסיים שהיו פעם שחורות, (אני
כמעט בטוחה), חצי קרועות ועם סוודר מלוכלך, שיותר נראה כמו רשת
דייגים מרוב החורים. תאמינו לי. לא היה לו דבר אתו פרט לכלב
שלו, שרבץ לצדו, נאמן וזקן כמעט כמוהו.
עם ציפורניים שחורות מלכלוך, ושיניים צהובות מהזנחה, הכלב נראה
הרבה יותר נקי ממנו. אם תשאלו אותי, אם לא היו עוצרים אנשים על
כך - אני מאמינה שהוא היה מסתובב אפילו ללא הבגדים המועטים
שלעורו. לא קורה כל יום שפוגשים אנשים כל כך מיוחדים. כל כך
נגד חומריות, כל כך מאושרים עם עצמם ועם מה שיש להם. ובכלל.
מאושרים עד השמיים, גם כשהללו מצניחים עליהם מטר חותך ומורידים
על ראשם סערת אימים. אי פעם ראיתם מישהו כל כך מאושר?
ולראות אותו יושב לו, עם כלבו, שניהם על סדין מלוכלך בפינת
רחוב, יכול להיות מפחיד בשניות הראשונות - אבל מה שמעצבן אותי
זה האנשים האלו שנגעלים, או מציעים לו כסף כאשר זה ברור שהוא
בכלל לא מחפש אותו - או סתם מתעלמים. אך מה שהכי מעצבן זה
שכולם, אבל כולם (!), מייד חושבים לעצמם שהם הרבה יותר טובים
מהאיש הזקן הזה. ובכן, אתם לא.

לאיש הזקן הזה יש הרבה יותר מכם, הרבה יותר משאי פעם תוכלו
לדעת