לריב עם חברה.
לריב על שטויות.
כל פעם,
בלי שום חידוש,
על אותם שטויות.
אותם המילים.
אותם המשפטים.
אותה הגישה.
אותו העיקרון.
במועד אחר,
מועד שלא נקבע מראש,
אבל כבר נלמד לזהות.

כמו ילדה קטנה,
מאשימה אחרים.
נשענת על אותם אנשים.
אנשים חשובים.  
בלי שום היגיון.
מאשימה את הכול.
הסיבות חוזרות ונשנות.
אותם הקללות, הצרחות.
"הצרחה הכי גדולה שבי היא השתיקה"
הזעקה מבפנים,
שיעזרו, שיתמכו, שיבינו,
שיתנו כתף לבכות,
שיתנו חיבוק גדול.

חוזר על עצמו.
כמו מעגליות מסריחה.
נטחן ונטחן.
בלי שום הבנה.
בלי שום סיבה.
בלי שום כוונה.

מעציב,
מעציב את כדי דמעות.
דמעות ישנות.
דמעות שסימלו המון.
דמעות שסימלו את כאבה.
כאבה של ילדה.
ילדה בודדה,
חסרת אופי,
לא מובנת,
חייה בעולם משלה.
מתוסבכת.
הורסת את עצמה,
את הסביבה.
מאבדת הכול ברגע אחד,
בשנייה מכריעה.