ככה נשארתי לבד.
כשבכיתי, תמיד היית שם, מנגב את דמעותיי, אומר לי שחבל,
שהדמעות מלכלכות את פניי.
כשהייתי עצובה, תמיד עמדת בצד, מחייך חיוך רחב, אומר שהכול
יהיה טוב, שהחיים יכולים להיות יפים.
כשלא רציתי לאכול, אמרת שאסור, שאני חייבת לאכול, אמרתי לי
לבלוע את הכול.
כששכבתי במיטה ולא רציתי לצאת, משכת אותי ואמרת שחבל, שיום יפה
בחוץ, ושנצא להליכה, לטיול קצר.
ובסוף, כשרציתי ללכת, אמרת לי שלא, שהחיים שלך לא שווים
בלעדיי, שיש דברים טובים, שרק צריך לראות, לחכות.
ואז
כשבכית, בכיתי גם אני, יושבת על הריצפה, מרוקנת מכוחות, דואגת
לך.
כשהיית עצוב, גם אני הייתי עצובה, חושבת שלא שווה.
שלא כדי כשלא רצית לאכול, לא רציתי גם אני, ביליתי את זמני
בדאגות אליך.
כששכבת במיטה, ולא רצית לצאת, לא רציתי גם אני, לא היה לי סיבה
אם לא אתה.
ואז כשרצית ללכת, שכבתי לי בוכה, מפוחדת.
ואתה, כבר לא שם בשבילי.
ואני, עדיין מחכה.
נכתב במקור ב-20 ל-10 2006 |