גשם יורד ברחוב,
היא עומדת שם, מביטה בו.
שערה הרטוב מסתיר את עיניה,
את מה שהיא באמת,
את מה שהיא הייתה.
מביטה דרך דמעותיה,
בדמעות של אחרים.
רבים עברו לידיה,
חלקם נועצים בה מבטים, מרחמים עליה, נגעלים ממנה.
חלקם מציעים לה מקום תחת מטרייתם, אבל היא פשוט לא ענתה.
היא רצתה לצרוח, הכי חזק שאפשר, הכי חזק שקיים.
אבל פיה נשאר סגור, לא מציית לה.
היא רצתה ללכת, לעזוב את הכול, פשוט, להיות מישהי אחרת.
אבל רגליה לא נעו.
היא פשוט עמדה כשלא הייתה.
והימים עברו, והיא לא נעה, נשארה שם, ללא תזוזה.
היא חיכתה לו בגשם הרטוב, יום אחר יום, דקה אחר דקה.
והגשם לא הפסיק, והזמן לא נראה כנע.
והיא כבר לא הייתה ילדה.
"את רוצה עזרה?" אנשים שאלו,
היא רצתה לענות להם, אבל לבה לא הרשה לה.
ויום אחד, בקיץ הימים, הגיע אליה בחור מתנשף,
נראה כעייף ומוטש. "זה שלך?" הוא שאל בעייפות, מורח חיוך קטן
על שפתיו,
מושיט לפניה פיסת ניר רטובה וקרועה.
לב ניר קטן, צבוע באדום.