|
החרציות הן לי
קטעי אביב מתפרצים.
מתמקמים בחיות עקשנית
בנקיקים ובין סדקי עיר אפורים.
כמו לבה חמה האוטמת
משקעים של מכאוב
שהמתינו לבואה.
הצהוב הזה מסנוור את עיניי.
מהפנט אישוניי. קושר אותי
אל מעגנים שהוחבאו
במעמקי האדמה
ומזמין להתחיל
מבראשית. |
|
|
החלון הזה נורא
קטן, כל פעם
שרוצים לכתוב בו
משו אז לא משנה
כמה מנסים לקצר,
לתמצת ולהגיע
לפואנטה מהר
תמיד איכשהו
באמצע נגמר לך
המקו |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.