ענבל נמיר ישבה ללא ניע ובהתה בחלון. שום דבר מיוחד לא נשקף
מחדרה, רק חצר שמאחורי הבניין וסורגי הגדר המקיפה אותו. זה
שבועיים שהתה ענבל במעון לנשים מוכות הפועל מטעם חברה הנלחמת
על זכויות האישה והשוכן בקמפוס בית חולים ידוע בעיר. ענבל
ידעה היטב כי שהייתה במעון הינה אך ורק בכדי לשמור עליה מפני
אלימותו של יובל, ובכל זאת חשה כאסירה. לא ניתן היה לעזוב את
שטח המעון ולא ניתן היה לקבל אף אורח, מלבד מקרים מיוחדים,
כגון עורכי דין או רופאים המטפלים בדיירות. כך אסתי ברטוש
ביקרה את ענבל בקביעות ועדכנה אותה לגבי המתרחש בחוץ, ועל
התקדמות הליכי הגירושין. מאסתי ידעה ענבל שבעלה השתחרר ממעצרו
ופנה למשרד עורכי דין מכובד שבראשו עומדים שני חבריו הטובים
של יובל: ישראל רביץ ועודד רון. דיבורה של אסתי היה קולח
ואופטימי. הפרקליטה כלל לא הביעה חשש מיריביה הגדולים
והחזקים. הרי לפני שנתיים אף ניצחה את עודד רון במשפט. "הצדק
לצדנו", נהגה לומר אסתי לענבל, "אנחנו עוד ננצח".
המעון לנשים המוכות היה כולו בניין דירות של שלושה חדרים,
ובכל דירה גרו שתי שותפות עם ילדים או בלי. ענבל חלקה את
הדירה עם גליה, אימא צעירה עולה מחבר העמים, אשר ברחה מבעלה
האלים ושהתה כאן כחודשיים. היה לגליה תינוק בן שנה וחצי ושמו
ויקטור, ילד חייכן ושובב שמאוד שעשע את אמו ואת ענבל ובכך גרם
לענבל געגועים עזים לילדיה שלה. עכשיו גליה לקחה את ויקטור
לטייל בחצר וענבל נותרה בדירה לבדה.
מוקפת מחשבות, ישבה לה בשקט. ופתאום שמעה קולות נסערים
וביניהם בכי שאין לטעות בו! ענבל זינקה על רגליה, פתחה את
הדלת ורצה במסדרון לכיוון המהומה. ואז ראתה את רותי הקטנה שלה
בוכה, את גליה המנסה להרגיעה ועל ידן ילד עם תלתלים שחורים
האוחז בידה של רותי. ברגע זה הילד הסתובב ואמר בקול רם:
"רותי, הנה אימא שלך! ידעתי שנמצא אותה פה!"
תוך שבריר שנייה האם ובתה היו כבר מחובקות והזילו דמעות שמחה.
וכאשר האווירה נרגעה במקצת, ענבל הושיטה את ידיה אל הילד
המתולתל העומד בשתיקה.
"בוא הנה גם אתה, אודי'לה", אמרה בהתרגשות ונשקה על שתי
לחייו, "בטח אתה הבאת לכאן את רותי, ג'נטלמן קטן שכמוך. ספר
לי איך עשית זאת!"
"פשוט מאוד", אודי ברטוש חייך בגאווה, "חיטטתי בניירות על
השולחן של אימא ומצאתי את הכתובת וההסבר איך להגיע לכאן. אבל
איך זיהית אותי, ענבל?"
"לפי התמונה שיש לאימא שלך במשרד. כמעט לא השתנית מאז."
ענבל התקשרה לטלפון הנייד של אסתי והודיעה לה שבנה נמצא
במעון. ובינתיים הם ישבו בנחת, דיברו וצחקו. ענבל שאלה את
רותי לשלום אחיה וקיבלה תשובה מאכזבת לגבי זאביק. התברר לה
שבנה הצעיר ארז את חפציו וחזר לגור בבית עם אבא לאחר שחרורו
ממעצר ואינו רוצה לשמוע על אימא בכלל, בניגוד לרותי עצמה
ולשייקה, האח הגדול.
"טוב, תמיד היה להם קשר מיוחד", נאנחה ענבל, "אין מה לעשות."
תוך כדי השיחה הקולחת הגיעה עורכת הדין ברטוש אל המקום. לאחר
שיחה קצרה אך לבבית עם ענבל, לקחה אסתי את שני הילדים ונסעה.
קודם הסיעה את רותי לביתה של אורנה בר-לב ולאחר מכן נסעה עם
אודי הביתה. ובדרך אמרה לו:
"אני מבינה, אהוד, שהיו לך כוונות טובות. אין לי ספק בזה
אפילו. אך להבא שלא תעשה דבר כזה עוד! זה עלול לסכן את כולנו,
כולל רותי וענבל. ועוד דבר. עשה לי טובה גדולה והפסק לחטט לי
בניירת של העבודה! יש לי מלא תיקים חשובים. הבנת אותי, אביר
המאה העשרים ואחת?"
"כן, אימא, הבנתי", השיב לה אודי בעודו קצת נבוך מהטפת מוסר
שכזאת.
"את יודעת", המשיך כעבור דקה, "כשאגדל, ארצה להיות עורך דין,
כמוך."
"את זה אנחנו עוד נראה", צחקה אסתי בעודה חונה את מכוניתה ליד
הבית. "אבל עכשיו כבודו צריך לשטוף את הידיים, לאכול ארוחת
ערב, להתרחץ וללכת לישון!" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.