ליאורה כהן, מורה בכיתה ג'2, צעדה הלוך ושוב מול הלוח בעודה
מדברת בטון גבוה, מנסה להסתיר התרגזות:
"ובכן, ילדים. עם הסיפור הזה סיימנו. כעת נעבור לסיפור הבא
בספרכם. רק לפני כן הייתי רוצה להפנות תשומת לבכם לאנשים
מסוימים בכיתה שממש לא מקשיבים לדבריי. ואני בטוחה שגם הרגע
אינם שומעים."
המורה נעצרה, שאפה אוויר לריאותיה והדגישה כל מילה:
"אודי - ברטוש - אני - מדברת - אליך!"
הוא קם על רגליו, נבוך וסמוק, יודע היטב שחטא. המורה ליאורה
צודקת. הוא לא שמע אף מילה שנאמרה בשיעור. היום הביא לכיתה
כמה גיליונות ישנים של "לאישה" ו"עורך הדין" ובמשך השיעור
קשקש בהם ציורים מוזרים. מעבר לזה, שיתף בפעילות האסורה גם את
רותי נמיר, הילדה היושבת לידו. יחדיו ציירו בלהט בתוך החוברות
והפכו את האנשים המצולמים בהן לכל מיני חיות ומפלצות שונות
ומשונות. השניים לא עברו בשתיקה על אף תמונה וללא רחמים
הוסיפו אביזרים שונים, כגון קרניים, שיניים, אוזניים קטנות
וגדולות מכל הסוגים. היו שם גם משקפיים, כובעים, שפמים וזקנים
ואפילו חלקי גוף מגונים. אודי היה צייר מוצלח למדי, ורותי לא
פחות. הם הראו זה לזו את כל התמונות ה"מחודשות" וגיחכו בקול.
אין פלא שהמורה ליאורה הבחינה במתרחש ומצאה לנכון להתערב.
"רק שבועיים אתה לומד איתנו, אודי", נזפה בו, "וכבר עושה
צרות. הרי אתה לא רק אינך מקשיב בשיעורים, אלא גם מונע מאחרים
לקבל את הידע! אני בטוחה שגם רותי נמיר אינה יודעת על מה
דיברנו היום. רותי, קומי בבקשה גם את!"
כעת השניים עמדו על רגליהם. רותי הייתה ילדה מאוד יפה עם שתי
צמות בצבע בלונד זהוב, עיניים ירוקות נוצצות, שפתיים מלאות
שכל רגע נמתחו בחיוך שובב, אפילו עכשיו, ברגע של מבוכה.
והיופי הזה גרם ללבו של אודי להלום בקצב מטורף. אודי ברטוש,
ילד גבוה ותמיר, בגיל שמונה נראה כבר כבן עשר. תלתליו השחורים
הגיעו עד הכתפיים, עיניו הגדולות והחומות הביעו כנות, פתיחות
וגם אומץ.
ואם רותי נמיר הייתה ה"העתק" המדויק והמוקטן של אמה ענבל,
אודי ירש מאמו אסתי רק את האף הסולד ואת החיוך. אך את קומתו
הזקופה והחסונה, את השיער ואת העיניים קיבל מאביו, הונגרי
נוצרי, פאלי קיראי. אסתי ופאלי התגרשו עוד לפני שנולד, ופאלי
חזר לארץ מולדתו. אודי ראה את אביו רק פעם-פעמיים בשנה, כאשר
נסע עם אימא להונגריה או כשפאלי ביקר בישראל. כך שאסתי למעשה
גידלה את בנה לבד כל השנים. ורק בעזרתה הנדיבה של השכנה רוחמה
שטרן, מורה בגמלאות אשר שמרה על אודי, הצליחה אסתי ללמוד
ולקבל תואר במשפטים. והיום, תודה לאל, יש לה עבודה רווחית
ומעניינת ומשכורתה מספיקה לכל הדברים ההכרחיים וגם קצת מעבר
לזה.
קולה של המורה ליאורה החזיר את אודי למציאות. בקול
הלא-מותיר-ספק שלה היא הכריזה שאודי ורותי מקבלים היום
"בלתי-מספיק" בהתנהגות ושהוריהם מוזמנים לשיחה עמה בבית הספר.
ואף טרחה לרשום את הערותיה בשני היומנים של זוג התלמידים
ה"עבריינים".
אחרי השיעורים, ביציאה מבית הספר, אודי ברטוש הבחין ברותי
חברתו העומדת עצובה ואומללה ודמעות גדולות בעיניה.
"רותי, מה קרה?" שאל בתדהמה, "זה בגלל ה"לא-מספיק" הזה? מצאת
ממה לבכות, ביג דיל!"
"קל לך לדבר, אודי", נאנחה, "שמעת שהמורה הזמינה את ההורים
אליה. ואני לא ראיתי את אימא שלי כבר מזמן! קודם אני ואחי
היינו אצל סבתא ואחר כך דודתי אורנה לקחה אותנו אליה ואנחנו
גרים אצלה עכשיו."
"אבל למה כל זה?" התפלא אודי, "איפה אימא שלך?"
"היא במעון לנשים מוכות", רותי כבר חדלה מלהתאפק ובכתה ממש,
"בסוף אוגוסט אבא שלי הרביץ לה מכות כאלה חזקות שאימא הגיעה
לבית חולים! ואחר כך עורכת-דין שלה סידרה לה מקום במעון לנשים
מוכות. אתה יודע מה זה בכלל?"
"כן, בטח", הנהן אודי, "אימא שלי עורכת דין והיא יודעת
טוב-טוב את הדברים האלה. המעון הוא מין בית כזה שבו מסתתרות
נשים שהבעלים הרביצו להן. אבל לפי מה שאני יודע, גם הילדים
נמצאים איתן. אז איך זה שאת לא איתה במעון?"
"אימא לא רצתה שאני ואחי זאביק נפסיד בית ספר, אז היא ביקשה
מאורנה שנגור אצלה בינתיים. נחמד לי שם, אבל אני מתגעגעת
לאימא..."
לפתע אודי עצר מלכת.
"רותי!" קרא, "יש לי רעיון! אני רק חייב קודם לבדוק משהו.
בואי ניכנס אליי הביתה. נדמה לי שאימא שלי היא אותה עורכת דין
שעוזרת לאימא שלך. קוראים לאימא שלך ענבל?"
"נכון", השיבה רותי.
"אז בואי איתי ונברר אולי איפה המעון הזה נמצא!"
והשניים רצו יד ביד אל בית משפחת ברטוש.