הערה: חלק זה הוא המשך של פרק קודם, לכן מומלץ לקרוא את הפרק
הקודם לפני פרק זה.

" מה את אומרת... אולי את רוצה לעשות משהו אחר, משהו כייפי
יותר. משהו שכבר הרבה זמן לא עשית".
בלה חשבה מספר שניות.
"או.קיי. כך אותי לחוף הים."
עיניה של בלה הסתנוורו מאור השמש החזקה שלפתע חדרה שלתוך
עיניה.
"ואוו, מה כבר בוקר?". שאלה.
"כן, כבר שש בבוקר" ענה יונתן.
בלה הסתכלה על מי הים אשר קרני השמש הטריים של הבוקר גרמו להם
להראות כחולים מאוד כמו ציור.
"איזה יופי" לחשה בלה.
"כן זה אחד הדברים הכי יפים שיש לכם פה על הכדור".
"לחוף הזה קוראים חוף  הסלע."
"באמת, ככה קוראים לו? למה?".
"אני חושבת שבגלל שהיה פה איזה סלע גדול פעם... היום הכל מלא
סלעים של שוברי גלים, פעם הכל היה טבעי היום כבר לא."
"תגיד יונתן" בלה הורידה בפעם הראשונה את עיניה מהים והביטה
לעברו.
"איך ידעת שאני הרצה ללכת לחוף הזה דווקא?".
"טוב זה קורה דרכך, כשאת מבקשת משהו המערכת שלנו מנסה לזהות
נתונים שהתת מודע שלך שולח וכנראה שהפעם אפילו שלא הרגשת חשבת
על חוף הים הזה. יש לך איזה רגש לפה או משהו כזה?".
"כן". נאנחה בלה.
"כמה זמן לא היית פה? שנתיים שלוש?" ניסה יונתן לנחש.
"איזה שנתיים שלוש" בלה חייכה חיוך מאולץ. "לא הייתי פה כבר
יותר משלוש עשרה שנה אולי... מאז שגילו לי את המחלה".
"שלוש עשרה שנה יש לך את המחלה?". התפלא יונתן
"כן, שלוש עשרה פלוס שלוש שנים לפני שגיליתי שיש לי סרטן".
"וואו, אז הם לא טעו שם..." מלמל יונתן.
בלה התיישבה על החוף ויונתן התיישב לידה.
"אתה רואה, זה המזל הדפוק שלי..." לחשה בלה.
"אל תרגישי ככה". יונתן ניסה לנחם אותה
"איך אתה רוצה שאני הרגיש? אני מתה חולת סרטן שכחת? איזה מזל
אתה רוצה שאני יחשוב שיש לי הא?" בלה הסתכלה עליו בכעס.
"זו הבעיה שלכם, הכל בראש שלכם דפוק". יונתן הסתכל על הים
ברוגז ולא על בלה.
"כן, אתה ממש מושלם אתה לא דפוק, נכון?".
"אני משתדל לא לחשוב כמוכם זה הכל."
"תסלח לי כן, אני לא יודעת בדיוק מי אתה , ומה הדרגה שלך שם
למעלה אבל אתה לא יכול לבוא וללמד אותנו בני האדם איך לחשוב
נכון, ככה אנחנו חושבים וזהו".
"את מתכוונת חושבים על הרע". יונתן קם ונעמד מול הים.
"לא, יש גם טוב". בלה נעמדה לידו.
"ברור שיש טוב, אבל בסוף זוכרים את הרע".  יונתן ניסה לברוח
לכיוון הים
"זה לא נכון, לי היה מאוד טוב לפעמים". בלה צעקה  מאחוריו
"כן מה היה לך כל כך טוב בחיים?". יונתן הסתובב והסתכל לעברה.
"כשהייתי בריאה הייתי הולכת כמעט כל שבת לחוף הים הזה עם בעלי
והילדים כשהם היו קטנים, אתה יודע איזו תקופה נהדרת זו היתה,
היינו משתוללים בחול ואחר כך רצים לים, אוכלים פירות, אחרי זה
התחלנו ללכת עם אחותי לבריכה היינו כל הילדים ביחד, שלי ושלה.
חכה עוד לא סיפרתי לך על הטיולים שעשינו כמעט כל שבת, איפה לא
היינו בארץץ צפוןת דרום אילת בכל מקום היינו אפילו סיני."
"אז המזל שלך הוא לא כל כך רע, הא?". יונתן עצר אותה.
בלה חזרה להסתכל על המים.
"כן... היה לי מזל בזה שיש לי משפחה חמה ומאוחדת."
"חבל שאת זה אתם, בני האדם נוטים לשכוח" מלמל יונתן.
"אני לא שוכחת את המשפחה שלי, הבעיה היא שאלוהים דפק אותי עם
המחלה הנוראה הזאת".
יונתן חייך כאילו הוא לא מאמין למשמע אוזניו.
"מה אתה מחייך?".בלה דרשה לדעת
"כמה שנים אמרת לי שהיית חולה?".
"שלוש עשרה."
"התכוונת להגיד שש עשרה" תיקן אותה יונתן.
"כן, אם סופרי..."
"סופרים הכל" התערב יונתן. "את יודעת כמה חולות סרטן היו מתות
להתחלף איתך, היה לך סרטן שלוש שנים מבלי שטיפלת בו. אני נמצא
בעבודה שלי כבר הרבה שנים ואני עברתי כמה חולות סרטן ואני רוצה
להגיד לך שאת מוגדרת שם למעלה כנס רפואי, אנשים במצב שלך
מחזיקים בקושי שנתיים שלוש, אז אל תבכי על המזל הרע שלך, נכון
זה מוות וזה לא טוב אבל במקרה שלך אפשר וצריך למצוא גם את הצד
חיובי. כן כן גם במוות. אתם מחפשים את הרע וזוכרים את הרע.
תמיד אתם מסכנים שבא לרחם עליכם."
"כן... במשך השנים יצא לי לקבור כמה חולים שהיו איתי
במחלקות".
יונתן לא ענה לה הפעם.
בלה ראתה שיונתן רותח מכעס
"מצטערת, למה אתה לוקח את זה כל כך קשה?".
יונתן התיישב על החול והביט בים, בלה התיישבה אחריו.
"אני הייתי חולה סרטן, אחרי שגילו שיש לי את המחלה עשיתי
טיפולים כימותרפיים".
"נו ו..."
"ואחרי שנתיים וחצי הכל נגמר... את יודעת כמה הייתי רוצה
להמשיך עוד חצי שנה לחיות, לראות רק עוד חצי שנה את הילדים
והאישה, להרגיש אותם, ללטף אותם. מה לא הייתי נותן בשביל עוד
כמה חודשים." מבטו של יונתן צנח לחול הים .
בלה חזרה להסתכל בים ולחשה.
"בים יש משהו מיוחד, הוא פשוט גורם לך להיפתח ולהוציא את כל
המחשבות החוצה".
"כן, את צודקת. לפעמים אני לא אוהב אותו..." הסכים איתה
יונתן.
"מה שלום האישה שלך, ראית אותה מאז..." שאלה בלה.
"לא, מה פתאום. השתגעת אסור לי".
"למה?"
"כי אסרו עליי, אסור לי לנצל את תוקף תפקידי למטרות
אישיות..."
"טוב די, אל תבלבל לי את המח עם זה".
"עזבי, בלה בואי נשנה נושא."
בלה כמה והחלה ללכת על החוף.
"איזה כיף לי, אני שוב הולכת ללא כאבים, ללא סחרחורות, בלי כל
הכימותרפיה שתקועה לי בוורידים. היית מאמין שיום אחד אני יחזור
לחוף הים ואלך על החוף."
בלה החלה לרוץ בזיגזג כאשר היא עוברת בין החוף החם למים
הקרים.
"בלה חכי". צעק לה יונתן.
אבל בלה לא שמעה אותו או לא רצתה לשמוע אותו, היא המשיכה
לרוץ.
יונתן החל לרוץ לידה.
"את יודעת, לא כל כך נעים להגיד את זה אבל הרבה אנשים שהייתי
איתם נהגו להגיד לי שזה הרגע הכי מאושר בחייהם. אני מתכוון
לאלה שהיו חולים כמוך כמובן".
"כן זה פשוט כיף."




שש שעות מאוחר יותר
בלה עמדה המומה ממספר הרב של האנשים אשר הגיעו ללוות אותה
בדרכה האחרונה.
יונתן היה נפעם גם כן.
"וואו, כל האנשים האלו באו ללוות אותך?".
"נראה לי שכן, הם עומדים ליד המשפחה ואני מכירה את כולם אבל לא
חשבתי שיש לי כל כך הרבה אנשים שאני מכירה."
"מסתבר שכן".
"הנה האחיות שלי, תסתכל." בלה הצביע לכיוונם.
"שם נמצאים הבנים שלי ובעלי משמאלם ישנם הבנים של האחיות שלי
ואלה בצד השני הכלות שלי" יונתן הרגיש גאווה בקולה של בלה.
"האמת לא חשבתי שיש לך כל כך הרבה חברים".
"במחשבה שנייה באמת יש לי הרבה חברים. הנה האחיות שטיפלו בי
בבית חולים, אפילו הם הגיעו."
"הנה  לריסה". יונתן הצביע.
"כן, נכון מסכנה היא בוכה. כואב לי הלב על כל הבכי הזה של
כולם...".
"טוב הם מתגעגעים אלייך".
"ואני אליהם...".
יונתן עצר אותה.
"הנה ההלוויה מתחילה".
בלה ויונתן עמדו בתוך מעגל האנשים שהקיף את העגלה אשר בה היתה
מונחת גופתה של בלה.
"אוף, כמה שאני לא אוהבת להיות במרכז העניינים." לחשה
"לא נורא." הרגיע אותה יונתן. "פעם אחת מותר גם לך".
על הבמה עלתה דנה בת אחותה של בלה והחלה בהספד, היא סיפרה כמה
בלה היתה אישה טובת לב, כמה היא אהבה לעזור לזולת, לידידיה
ולמשפחה. דנה הדגישה את הסבלנות הרבה אשר אפינה את בלה ולבסוף
סיימה בזה שבלה היתה היהלום שבכר וכאשר היהלום נפל הכתר כבר לא
שווה כלום.

בלה החלה לבכות.
"די". יונתן ניסה להרגיע אותה. "ההספד היה באמת מרגש ויפה".
הרב החל לקחת את העגלה ולנוע איתה לכיוון חלקת הקבר, המון
אנשים אשר נכחו שם החלו ללכת אחריו.
כאשר הגיעו כולם לאיזור הקבר הקברן הוריד את הגופה לבור , הרב
החל להתפלל והמשפחה החלה לבכות.
בלה  החלה לבכות שוב.
"לא האמנתי שהם עד כדי כך אוהבים אותי, תראה את בעלי והבנים
ואת הכלות שלהם. הוי כמה שאני גאה בהם עכשיו, כעת אני מרגישה
כמה הם באמת אוהבים אותי. אתה יודע בחיים הם לא תמיד מראים את
זה...".
"כן יש לך בנים נפלאים ומשפחה וחברים רבים לא כל אחד זוכה
לזה". יונתן הסכים.
ההלוויה הסתיימה והאנשים החלו להתפנות.
"מה עושים עכשיו?" שאלה בלה.
"מה שאת רוצה, אפשר ללכת לשבעה ואפשר סתם להסתובב".
"אני רוצה ללכת רגע ליד בעלי והילדים".
"טוב"
בלה נעמדה ליד בעלה ושני ילדיה.
"נו, מה אתה אומר" פנה טוליק לבן הבכור שלו נמרוד.
"היה עצוב מאוד, לא יאומן כמה אנשים באו... נכון יניב?"
יניב הנהן בחיוב.
"לא דיברתי על זה"  עצר אותו טוליק. "דיברתי על מה שאמרתי לך
אתמול, בקשר לרונה, משחקת אותה חברה טובה, היא אפילו לא באה
".
"עזוב את זה, מה זה חשוב עכשיו...". השיב לו נמרוד.
"לא רוצה לעזוב את זה, אני כבר ייתן לה מנה, בשבעה אני אתקשר
אליה ויצעק עליה."
"רד מזה, היא אמרה לך לא פעם שהיא לא מסוגלת להיות במקומות
האלה. אתה מכיר אותה לא מהיום."
החזיר לו נמרוד.
"אתה מכיר אותי אני לא שוכח. עכשיו בואו נלך". אמר טוליק והחל
ללכת .

ושתי הבנים הלכו אחריו.

יונתן הסתכל על בלה
"מי זו רונה?".
"חברה הכי טובה שלי, מסכנה היא בקשה ממני אלף פעם סליחה על זה
שהיא לא מסוגלת להגיע למקומות האלה. כמו פה או בבית חולים. אני
מקווה שהוא לא יעשה לה את המוות  בשבעה".