הווילון האדום ממתיק את האפור שנמצא בחוץ. שעת צהריים,
ומהבוקר הגשם נשפך מהשמיים כמו מתוך דלי ענקי.
היא לא רוצה לצאת מהבית. רק נזכרת איך זה להיות ספוגה בכל
המים האלה, להרגיש שוב כמו אותה הילדה שגילתה את הפלא שבקפיצה
לתוך שלוליות בחורף.
יונתן, בן אחותה, עוד לא חזר מבית הספר. רוצה להכין לו מרק
חורפי וחמצמץ. משהו שהוא נורא אוהב. הוא אוהב חמוץ. הוא רגיל
לחמוץ... הילד המתוק הזה. מתחיל לגלות את העולם. כן, אותו
עולם מוזר שהביא לכך שהיא תהיה תחליף להוריו, שמתו בתאונת
דרכים, ביום גשום שלוש שנים לפני כן.
והיא עצמה - ילדה! רק סיימה את שנות ה20- לחייה, רווקה תל
אביבית מהזן הנפוץ ביותר. רוחנית כזאת. מה לה ולגידול ילד
שלמול עיניה הופך לנער?... מסתבר שהרבה. שלוש השנים שחלפו
לימדו אותה לא מעט על עצמה.
היא יושבת על הכריות בחדרה, עוצמת את עיניה ונזכרת באותו יום
מחריד. הטלפון שצלצל מהמשטרה. השעות הארוכות בבית החולים,
ההתרוצצות בין החדרים שלה ושלו, מחכה לשביב של תקווה. את
שניהם היא אהבה, אבל מרחוק. רק באותם רגעים קלטה עד כמה
מרחוק. יונתן היה עדיין ביסודי, לומד חיבור וחיסור. והיא,
שמעולם לא הייתה טובה בלספר חדשות עצובות, הייתה צריכה לספר
לו את הדבר הנורא הזה - ששני הוריו מתו. אחד ועוד אחת. ומה
יהיה עליו? ומה יהיה עליה?...
היא לא אוהבת לשבת ולהיזכר, בכל מה שקרה מאז. איך יונתן נשבר
מבפנים וקרס לתוך ידיה. ידיה, שבעצמן היו כה רפויות. לפחות
הוא הבין מה עומד לקרות. למענו, היא עברה מהדירה הקטנה שלה
לדירה שבה יהיה גם חדר נוסף, בלי השותפים שלה. חבריה עזרו לה,
והיא עצמה הייתה חייבת לעבוד שעות על גבי שעות, כדי לוודא שכל
מה שדרוש בבית - יהיה.

מהר היא קמה, כמו נמרה, חונטת את עצמה במעיל וצעיף ויוצאת אל
הסופר. קונה את הדברים שיונתן אוהב במרק החמוץ שלו. היא אוהבת
לבשל לו, כי זאת התקשורת היחידה שיש ביניהם עכשיו. כן, הילד
הופך לנער, ולמרות שהיא ניסתה להיות הדודה הכי קולית בעולם,
מרד הנעורים שלו מגיע כצפוי. בלתי נמנע.
שעתיים אחר כך יונתן נכנס, זורק את הילקוט בסלון ורץ אל החדר.
נועל אותו מבפנים. אנחה ארוכה ועצובה נשמטת מבין שפתיה. שוב
המחשב שלו ניצח אותי. אפילו שלום הוא לא אמר.
ישר תופסת את עצמה - מה נסגר אתך? אין לך מה להתלונן על איך
שהוא. ככה זה, גם את היית כזאת. את בעצמך הכנת את אחותך לקראת
האימהות הזאת, מתוך כל הסדנאות הרוחניות שלמדת. עכשיו הכל
מתפורר לך? האומנם תהפכי ל... גרסת בטא של אימא שלך?...


מבט חד לכיוון דלת חדרו. שקט מדי. הבטן שלה אומרת לבדוק מה
קורה. יונתן... יונתן... מה קרה?... אתה מוכן לדבר אתי?...
לא! עופי מכאן!... קולו של יונתן נשמע לה סדוק, כמו שהקול שלה
נשמע כשהיא בוכה.
טוב, אתן לך את הזמן שאתה צריך לבד. רק תדע שהכנתי את המרק
החמוץ שאתה אוהב. אם תצטרך אותי, אני בסלון, מחכה לך.
עובר יום, עוברים יומיים. יונתן לא יוצא מחדרו. הוא לא רוצה
לאכול? מה אתו? למה הוא לא קם לבית הספר?... כל התהיות
והתסריטים עוברים לה בראש. יונתן?... למה אתה לא יוצא? למה
אתה לא עונה לי? דבר אתי!
אולי... אולי הוא ברח מהחלון והחדר ריק?... לא, היא מרגישה את
הנוכחות שלו. הוא שם. היא לא שומעת תזוזה מיוחדת, אבל בהחלט
מרגישה שהוא שם. ואולי... אולי הוא רק ישן... מה, כל כך הרבה
שעות? לא נמאס לו?...
היא לא רוצה לפרוץ את דלת חדרו. פעם מזמן, בשנה הראשונה שלהם
ביחד, היא לימדה אותו על זכותו לפרטיות, ואיך שזה לא בסדר
לפגוע בפרטיות של אדם אחר. כן, זה היה מעט אנוכי מצדה, שהיא
רצתה ללמד אותו לא להיכנס לה לחדר כשהיא מזמינה מישהו אליה...
אולי זה לא היה בסדר מצדי?... אולי, אולי, אולי...
משתגעת. יונתן!!! תפתח כבר ת'דלת המזוינת שלך או שאני פורצת
לך אותה! דופקת חזק על הדלת. לא, אין שום תגובה, הוא לא ישן,
זה בטוח. משהו קרה לו. אלוהים... תעשה שהוא לא... רק לא זה...
שוב, הזכרונות מכתיבים את רגשותיה. נזכרת בכל הדברים שפעם הוא
כן רצה לעשות אתה. איך הם היו מטיילים טיולים ארוכים בטיילת,
רואים את השקיעה בת אלפי הגוונים, מעל לערימות הזבל שמכסות את
חול הים. איך הראתה לו את הפרח המיוחד והקטן שאפשר להוציא
אותו מהגבעול ולמצוץ ממנו את הצוף. איך לימדה אותו לקפוץ לתוך
שלוליות...


פורצת. בום! הדלת חובטת בקיר שמאחוריה והיא נופלת אל הרצפה.
ידיים רכות של נער, עוד מעט גבר. מה היא עשתה לא נכון? מה קרה
לו?... למה?!...
החצאית ההודית, רקומה במשי טהור, נספגת. לא במים. אלא בשלולית
הדם, שיונתן החליט לקפוץ לתוכה, ולהישאר.
שיער ראשו קשה, הריח כל כך מחניק, אבל לה זה לא מפריע לשקוע
לתוך גופו. להפוך לאחת אתו. לא מאמינה. אך אין ברירה. נפרדת.
הפעם, הדמעות שלא יכלה לבכות על הוריו, הצליחו לדחוף הצדה את
הדם ולהפוך לשלולית עצמאית.
חוזרת אל הסלון, מביטה בבגדיה, ואז אל הילקוט. עדיין זרוק על
הספה. רצה אליו ופותחת אותו, אולי שם תימצא התשובה למה. לא,
אין שום דבר בין המחברות והספרים. והיא יודעת היטב איפה לחפש.
הרי גם היא הייתה ככה. אבל לה לא היה את האומץ ללכת עד הסוף
כמו שהוא עשה. היא חיכתה.
פתאום, המון חמלה שטפה את גופה. ביחד עם הגשם שהרוח זרקה אל
החלון הפתוח. היא הבינה. טלפון למשטרה, ועזרו לה לקחת את
יונתן לישון ליד הוריו. איפה שהוא באמת היה אמור להיות. לא
איתה. זה לא שהיא פישלה. זה פשוט היה אמור לקרות.
זה כבר החורף השלישי מאז, היה לה קשה לבוא לבקר. אבל באה.
הגשם עשה בשבילה את העבודה וניקה את המצבות היטב. רגעים של
שקט. עוצמת את עיניה והריח החמוץ של המרק קורא לה למטבח. הוא
רץ פנימה הביתה. זורק את הילקוט בסלון. רץ לחבק אותה. כמה
התגעגעתי. זאת לא אשמתך. לא אשמתך.
הווילון האדום ממתיק את האפור שבחוץ. זה ריח חולני, ואף אורח
לא נשאר, אבל זה הדם המתוק שלו שעושה את החורף פחות אפור.