|
21/10/2006
המוסיקה האדומה האדומה הזאת תעלם באחת
הסומק יחרוץ דינו בסולם, בין אחת לחמש שורות
המפתח, והרטט ישחיר מהבזק אחד מיצירתו.
הלחם המלא יפרוס את עצמו מול חריצי עיניים רעבות
יאכל את עצמו בתאווה ויזרוק שיירים מעבר לגדר הגבוהה
השמים ינגנו לעצמם מוסיקה מדממת זעירה.
על ככרות רחוב בכרכים יוקדות קרניים חזקות
בבקרים כאלו אין סולמות לטפס בהם לרקיעים
אנשים שטוחים מגנים על צילם, וגגות העיר מכסים על הכל.
הדברים הקטנים מתכנסים בתוך עצמם בתוך בועה ענקית
הצלילים האלו מכים בחוזקה על תוף שנרדם
והיו הדקות הרזות למאכל השעות שהחשיבו עצמן.
ועינייך יורקות אש באוויר כמו היו הן להביור אדמדם
ועורפך כה יפה על עיניי הכבויות כמו תליון על צוואר שבהק
ואני כמו שה שהעז ולבסוף מן העדר ברח. |
|
|
אמא אמרה לי
דני
ילדי הוא גיבור
ונבון, ילדי לא
יבכה אף פעם
כפתי קטון.
אמא, אמרתי לה,
קוראים לי אייל,
ואני בוכה כבר
שעה, אולי קצת
יחס?
אחד - בן של
גננת. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.