חשבת אולי הריח יזכיר לו. אז לחצת על הבושם פעם אחת יותר מדי.
איך היססת. תמיד זה לפחד איתו.
רוצה כבר לצעוק עליו לנקות את הביוב הבלתי נגמר הזה שבתוך הראש
שלו. כי כבר הלכת בו יותר מדי פעמים בחושך. וזה לא צריך להיות
ולמה הוא חושב שזה ככה יהיה.
תמיד את מגיעה לשם ואיך תמיד את שוכחת איך הגעת.
דוהרים. הרוח מהחלון מתנגשת בו בדרך אלייך. אולי נשארו לו כמה
נשיקות דהויות להחזיר לך, להכניס למקרר. את תהיי כמו חדשה עם
השמלה הלבנה שלך.
איזה קור. את רואה את החלומות שלך בזכוכית מגדלת והם נראים
כתמים כתמים. כולנו דוהרים אל הרעש הגדול. אף פעם לא באמת
רציתם להתמכר לזה ביחד. זה לא אתם, זו המציאות. אל תתבלבלי.
החברה שלך שלידך היא כל מה שאי פעם רצית להיות. ובאופק- האגם
היפה מסיר ממך את כל השכבות. של האיפור, של הגוף ושל הלילות.
עכשיו את טשטוש אחד שלם ובטוח וזה מה שרצית. את נכנסת אליו
בדיוק כשהמוזיקה מתחילה. שחור-אפור. אז את מתפכחת ומחייכת
לכולם. הכל בשליטה.
הנה, כולם מיישרים קו. יודעים שהגענו. האוזניים שלנו שרופות
והגרון מבוקע.  אפשר לצאת, כל אחד וכאבו כל אחד ומשאלת החיים
שלו. מנומסים, אומרים תודה ולילה טוב. אין בעד מה. אז למה הם
מחייכים אלייך. מבט אחרון ואת בודקת לו את הדופק עם עיני
הרנטגן שהיו לך. רוצה לתלוש לו את הלב, להחליף לו בשלך. שתוכלי
להירדם