הוא לא היה שבלול רגיל. הוא כל היום היה נשאר בבית, לא יוצא.
אף פעם לא הזיז לו שקראו לו החוצה, לא היה אכפת לו שבחוץ נערכו
מסיבות. הוא היה מרוצה לבדו. אמא תמיד הייתה מביאה לו אוכל
הבייתה, ואת חייו היה מעביר בישיבה מול המחשב. כולם תהו למה
ישב לו לו לגמרי לבד ולא העיז אף פעם לצאת.
גם כשהביאו לו צבא של כוסיות, לא הסכים לצאת.  הוא היה שבלול
מיוחד. לא הרבה אנשים הכירו את פניו, רק שמעו עליו. שמועות היו
רצות, על שבלול מיוחד שמסתגר בביתו ולא מעז לדרוך בחוץ. את
השמש ראה רק כשהיה קטן, פעם אחת. הוא לא הספיק לראות הרבה.

הוא היה שבלול מיוחד.

ובסתיו, כשהגיעה אליו הנמלה והשמיעה באוזניו את נפלאות העולם,
את הפרחים, הפרפרים, הריחות והאווירה שלא יוכל לחוש לעולם דרך
המחשב לא השתכנע ונשאר קבור בקונכייתו.
וכשהפציר והגיע החורף באה אליו החיפושית והסבירה לו כי המגע
עם הייצורים האחרים והמבטים שיקבל מהם הם אינם בעלי תחליף
וכשמפסיד אותם כאילו מפסיד מציאות שלמה. אבל הוא נשאר
בקנכייתו,

הוא היה שבלול מיוחד.

ועברו הימים וניסו לשכנעו. באביב אחד, השתכנע השבלול והחליט
לצאת מקונכייתו. הוא הכין את עצמו למתרחש בחוץ והיה כולו נלהב.
הוא יצא החוצה ולפתע הרגיש גל עצום של גרגירי מלח  נוחתים על
גבו. ילד קטן שהחליט לשעשע עצמו זרה גרגירים של מלח כדי לצפות
ברכיכה נמסה לה.
וגילה הילד, שכנראה שמלח כן הורג רכיכות. זו הייתה היציאה
האחרונה שלו  מהקונכייה.

הוא היה בהחלט שבלול מיוחד.