כולם באו
והלכו
נכנסו
ויצאו
והשאירו אותי לבד
עד הפעם הבאה.
בזמן שכולם גילו את עצמם
או לפחות ניסו
אני רק שכבתי על הגב.
רוב הזמן.
כל פעם שחשבתי שאהבתי
זה התברר כשקר
הצגה.
התמוגג כלא היה.
אין שום משענת
שום דבר לחזור אליו.
שום תחביב
שום עיסוק
שום ידיד.
הלבד הוא מאוד ריק
ומעורפל
כל כך הרבה זמן פנוי
ושום דבר למלא אותו.
הייתי הנאה רגעית
גוף
ותו לא.
אף אחד לא ידע
מי אני
כי אני לא קיימת.
רק שעשוע זמני
טפיחה על האגו
וכשנמאס, לי או לו
אז מפסיקים
וכל אחד הולך לדרכו.
רק שהדרך שלי קצת מטושטשת
ואולי גם שוממת.
והגוף חלש מידי
בכדי לפסוע
את הצעד הראשון.