"אתה רוצה שק-קמח?" היא שאלה, שיניה לבנות נחשפות בחיוך. "אני
אשמח", עניתי בשמחה, וזינקתי על גבה. קרסוליי בידיה, היא חיככה
רגל שמאל בדשא צהריים, ופלטה צהלה פראית. "דיו, סוס טיפש,
דיו!" צקצקתי לה, והיא שעטה במורד הגבעה, אל הנחל. בדרך כשלה,
ושנינו התערבבנו לכדי כדור שלג דשאי וזועם, שפילס את דרכו
בעדנה למים הקרים.
המים היו קרים אבל השמש חמה, ואפילו שהיא הייתה ממש ממש רחוקה,
מיליון קילומטר משם, והמים קצת פחות, ממרחקים היא את לבנו
האירה. השפרצות ופרצי צחוק הדדיים וידאו שהבשר הרך יספוג את
המים היטב, והזיעה נשטפה כמו תלתול השיער.
"וואו, כמה שאתה רטוב" היא צחקקה, "כדאי שנפשיט אותך". ואני,
לא התנגדתי. עירום שכבתי על חלוקי הנחל החמימים, שעיטרו את
הגדה כמו צמיד את מגירת התכשיטים.
"בוא, אני אעשה לך מסאז" היא לחשה, ולשה בידיה את גבי. "הייתי
רוצה לאכול אותך", היא חייכה, ולשונה נחה על שפתיה. "באמת?",
התעניינתי באורח אגבי, מרוכז בידיה יותר מבמיתרי קולה.
"באמת.", היא אישרה.
"קודם היית שק קמח, נכון?" היא בדקה בהיסוס,
"נסחבתי בכל אופן כמו שק קמח", הסבתי את תשומת לבה לדקות-
"וקמח, כשהוא נרטב, הוא הופך לבצק, נכון?" היא המשיכה כשבויה
בפתלי מחשבותיה שלה, שואלת את עצמה יותר מאותי. אני, בהנהון,
אישרתי.
"ואת הבצק, לשים ככה, בעדינות" היא החליקה ידה על גבי, שיניה
לבנות נחשפות בחיוך,