במרפאת שיניים כל הדלתות היו לבנות, פשוטות ופתוחות. רק אחת
מהן הייתה מאד סגורה וכשניסיתי להסתכל מעבר לה הצלחתי לראות רק
לבן. היה כתוב עליה: "מר אדון" בגדול. ידעתי שמר אדון הוא אדם
מאד מכובד; אבל כמה קרניים יש לו, או נמשים, לא ידעתי.
ניסיתי לפתוח את הדלת בכוח המחשבה בלי לגעת בידית, כי לא רציתי
שיכעסו עליי שאני מנסה לפתוח דלת סגורה אבל גם רציתי מאד לראות
את מר אדון כי מה ששמים מאחורי דלת סגורה הוא כנראה מעניין
מאד. בסוף הצלחתי והדלת נפתחה. יצא ממנה מישהו עם הפנים לתוך
החדר, אל עבר מר אדון כנראה. הוא חייך ואמר: "תודה רבה!" אבל
כשהוא חייך ראיתי שחסרות לו שתי שיניים, אחת למעלה ואחת למטה.
"כן" שמעתי קול מבפנים והבנתי שהוא מתכוון שהבא בתור ייכנס,
אפילו שהיה עדיף שהוא פשוט יגיד את זה ולא יצעק מילות קוד
פוזיטיביות סתם כך; אני הייתי היחיד שחיכה אז נכנסתי וסגרתי
אחריי את הדלת. מר אדון היה עם הגב אליי בחולצה לבנה ולא ראיתי
שהיו לו נמשים בכלל.
"אני דווקא רוצה את השיניים שלי" אמרתי לו, שיידע שאני לא
מוותר עליהן בקלות, ונזכרתי להוסיף: "מר אדון".
הוא הסתובב אליי, קצת מופתע, ומחוייך, אולי מזה שעלו עליו כל
כך מהר. "השיניים שלך חשובות גם לי, מאד" הוא חייך וחשף טור
שיניים בוהקות-לבנות, ואני חשבתי: כמה לקוחות הוא היה צריך
בשביל כל כך הרבה שיניים.
"שב בבקשה" הוא הצביע על כסא. התיישבתי ומעליי היה אור מסנוור
ופתאום הכסא הפך למיטה. מר אדון התיישב לידי ואמר לי לפתוח את
הפה אבל אני לא הסכמתי. "אתה מפחד?" הוא חייך חיוך שהתאמץ לא
להיות מלגלג, ואני חשבתי שזה אמיץ מאד לא לפתוח את הפה כשמישהו
כמו מר אדון שיודע להפוך כסאות למיטות דורש ממך לפתוח את הפה.
הוא פתח לי את הפה בכוח והסתכל פנימה, בודק מה יפה ומה לא.
"אתה צריך לצחצח יותר שיניים" הוא אמר לי, קצת מאוכזב, ואני
שמחתי; אולי הוא ייתן לי ללכת בלי כלום? אבל הוא פתאום הוציא
מין מכשיר חד מאיפושהו ושוב חייך. סגרתי מהר את הפה, והוא אמר
שאם אני אהיה טוב ואשתף פעולה הוא ייתן לי פרס בסוף. זה הזכיר
לי את מה שאמא סיפרה על פיית השיניים שלוקחת שיניים תמורת
מתנות רק שהפייה לא הייתה שמנה מאד. אז לא הסכמתי, והוא שוב
פתח לי בכוח את הפה. ניסיתי לנשוך אותו, והוא הסתכל עליי במבט
חמור ואמר: "מספיק עם המשחקים. בין אם תהיה בשקט ובין אם לא,
אני אעשה את זה. זה רק יכאב יותר". אמרתי לו: "אני אתנגד עד
טיפת הדם האחרונה" אפילו שלא באמת התכוונתי לזה כי כמה שיניים
לא יותר חשובות לי מהחיים שלי, וגם ידעתי שאני כנראה אתעלף
מאובדן דם הרבה לפני טיפת הדם האחרונה. "טוב", הוא נאנח,
והצטמק פתאום להיות אדם כחוש עם פנים נוגות, כאילו הוא נשף
החוצה באנחה את כל האוויר שהיה בו, "בכל מקרה הכל היה סך הכל
תקין". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.