ירדנו בתחנה הכמעט אחרונה של הרכבת העילית של ברלין: האצטדיון האולימפי,
הנמצא מחוץ למרכז העיר, באחד מפרווריה. ברגע שירדנו בתחנה הפכה האווירה השקטה
והכמעט נטושה של הרכבת לאווירה רועשת והמונית של מאות ואף אלפי אוהדי ואוהדות
כדורגל. כולם כמעט היו לבושים בחולצות, צעיפים וכובעים כחולים לבנים. נראה
היה כי הגענו בדיוק בסיומו של משחק מאוד חשוב. כולם חזרו בהמוניהם מהאצטדיון
האולימפי, אותו אצטדיון אשר נבנה ע"י המשטר הנאצי ואירח את המשחקים
האולימפיים של שנת 1936. אותם משחקים מפורסמים בהם ניצח הרץ האמריקאי השחור
ג'סי אוונס את שאר המתחרים,ובעצם ניצח גם את תורת עליונות הגזע הארי, מה
שהביא את אדולף היטלר לקום ולעזוב את היציע בחמת זעם.
70 שנה לאחר מכן, בקיץ 2006, אירח האיצטדיון את משחקי המונדיאל האחרונים ומאז
ועד היום הוא לא השתנה מלבד הגג שלו, שבעבר היה פתוח וכיום כוסה במעטפת
מודרנית של אצטדיונים.
כעת, בעת שהייתנו הקצרה שם, הדרך מהתחנה אל האצטדיון היתה מלאה כאמור בהמוני
אוהדים, שרים וצוהלים, מניפים את דגלי הקבוצה. אפילו קבוצה קטנה של גלוחי ראש
היתה שם, ניצבת על הגשר שמעל מסילות הרכבת ומנפנפת בגאווה את דגל גרמניה
המאוחדת. וגם עשרות אנשי ביטחון היו שם, חלקם מלווים בכלבי תקיפה נאמנים.
האווירה בכללותה הייתה צבעונית מאוד ועליזה, כפי שיש בכל איצטדיון אחר בעולם
לאחר משחק כדורגל חשוב.
ובכל זאת, לא קשה היה לעצום עיניים ולחזור מיד שבעים שנה אחורה, אל צבעים
וקולות אחרים.
(אלו שתי התמונות שיצאו חדות. שאר התמונות המתארות את האוהדים יצאו לצערי
מטושטשות למדי).
