מורה יקר.

ביקשת שאסביר לך מדוע אני לא מקשיב.
ביקשת שאתן לך סיבה לעובדה שאיני מכין את המטלות שלי, ששכחתי
את תאריך הבגרות, שהגעתי באיחור של חודשיים ליום הראשון של
הלימודים.
ביקשת להבין מדוע עיניי נצצו כשדיברת על מותו של אותו התלמיד.
דרשת לדעת איך הגיעו כל הצלקות על החזה שלי, ועל הכתף, ועל
הבטן. ומזל שלא ראית את הרגליים שלי. ואת הגב.
כשהתקשרת לאבי הוא לא אמר לך דבר. ואימי שוטפת את הרצפה ללא
מילים. הם שותקים.
אך אתה לא יודע. ובגלל זה אתה מנסה להבין.
לא חשבת כמו כולם. על מי שעשה לי את זה. שעליו אני חושב.
ובכן אין התשובה לשאלתך כל כך פשוטה. לא תמצא אותה בעניי. או
בגופי. בוודאי שלא בשפתיי.
גם לא בדפי המחברות שחיפשת בהם.
כן. אני יודע. נכון, עשית זאת בשקט בלי שאף אחד יראה. אך אני
יודע.
איך? אתה שואל? ובכן זו אחת מהשאלות שלא תמצא להם תשובה.
אך אין זה הנושא המדובר.
אם ביקשת- אז בבקשה. אך לעולם לא תוכל להבין את האושר שבניתוץ
השלמות שאתה מעריץ כל כך. שאתה מסתכל עליה בגאווה יתרה.
העדינות, האצילות, השקט שבכוח. הטעם המלוח של הנשמה שפורצת את
גבולות הדמיון- מעוררת השראה ממש.
חיסרון אחד בכך ידידי, ממכר הוא הכאב. ממכר ולא כואב. ובסרט
הזה כבר היית. ולכן איני צריך להסביר את המעבר לסם קשה יותר.
ממכר הוא הכאב.
אחרי שהצלקות מגלידות. ואחרי שפורצים את הגבולות עוד פעם קטנה,
כמו ילד שמלקק את אצבעותיו אחרי שאכל גלידה.
התחושה האין סופית, לא נגמרת, לעולם לא מספקת.
והטעם והצורך שוב צועק עוד! ומרכינים את הראש וחוזרים לאושר
הקטן והזמני. ולא מסתפקים אף פעם.
חייבים להכאיב כדי להשתיק את הכאב. לצעוק, לדקור ישר בלב.
יש לך עוד הרבה ללמוד על החיים מורה יקר.
וזה שיעור, שכבר לא תוכל לקחת.
זו בחינה לא תוכל לעבור.
נושא אחד, קטן, שאתה כל כך רוצה לדעת.
צמא לאור בחייך החשוכים.
ולא תדע, מורה יקר, את התשובה.
אך מי שיקרא את גופי ידע להבין את האושר שבניתוץ השלמות שאתה
מעריץ כל כך. שאתה מסתכל עליה בגאווה יתרה.  



לאדם היחיד שמסוגל להעריך את ניתוץ השלמות.
לאדם שאני אוהבת.