המקשים שהכירו בעצמם כלבנים, היו כשיניי מעשן כתורת בשנתו
האחרונות, נראה כאילו היו נשברים כנגד רצונם בגלל אורך אצבעות
הפסנתרן. השמיים קדרו פנימה על רקע תלתלי התיל. המקשים השחורים
דהו.

אדון יושב הראש כחובתו הכריז על פתיחת האסיפה מגובה ארגז עץ
עליו ישב, הכסא האחרון בחדר היה בבעלות הפסנתרן שלא היה מחויב
לכלום. במפתן נדפקה רוזה, פניה מרוטות באודם שהעיד על חוסר טעם
מוטמע בשחפת, לעולם לא הייתה מורשה פנימה אך בעת ההפוגה
הדפיקות הקצביות הרטיטו את הנוכחים מלצנוח בין המרצפות. לאחר
הסדירו את המונוקולר בעל משלד עמום מכדי לשפוט טבעו, פצח בקולו
הרצוץ בהקראת עיתון הקיר. לכשסיים את השמות השתתק, התוכן אולם
היה תובעני לא כלל דבר מלבדם.

היה זה זמן ההודאות.

זרימתו שובשה בשטף ההתפעמות שחלף מתחת לנייר שכסה ברשלנות את
המרחב הפנימי, בנקודות הצטלבות הנץ טחב טיפות זיעה וקמל, מותיר
קרחות באדישות. חוה על עורו הראשון לעלות בהגרלה העיוורת את
מערך רוחו של המגריל ביום שאיבד את עיניו. אפשר היה למצוא
שיערות לבנות מספר בראשו, השאר נשרו. אבל בהליכתו עפעפה אותו
רכות נעורים מסוימת, כמחאה להתרחשות משחה מעליו את חוטי קמטיו
לקורי הילה. בצעדיו האחרונים נתפסה בטחב ונקרעה לתוך יחפות
צורמת עד כדי אחרון המבטים, האילם, ידו בידי הסוקלים בנעליו.

בתוכם תמונת שמיים בה שמש חצויה לשניים.

פזורות כגולות כספית בידיים חפות, הסתמרו הרחשים מזדחלים
להתלחששות, עקוב כוורת רעלים עמד. שזור במחושיו התפלש אדון
יושב הראש בחלמון השמש, זלל למגר בין רגע, זקיפתו איתנה כשאכף
את בטנו הרכה על כן הארגז.

הפסנתרן לא פסק לרגע אך היה גם המגריל, אדון יושב הראש היה אכן
האיש היחיד במחנה עליו פסח הרזון.