דקלה מתנערת מקליפת הסיד שאחזה בתרדמת. אל גבה מתוחה כקרום
מורסת זכוכית העיר הרוויה באור פנסי רחוב. אדן החלון מחזיק
כקרח דק קומתה מלופפת. רגליה היחפות נושקות לשטיח מרופט בשקט
רועם, כהד לדממת צליל הניפוץ בזקיפתה. חושך בלע את האור הנחרץ
בידה הנשמטת בכדי הפשטות הנעלה. אך נבלמה עם פריצת המוגלה
ונסה. מפתני דלתות חלפו כצירי קמטים על עור עץ דובדבן. בהסגר
נפתלין משובח חולק העש סעודתו בקרביי הארון. מתחפרות ידייה
ביהירות אילמת בסמרטוטי כתבים הטעונים כיורה כל אחד. עת עת
הנשימות פוסחות אילו היו שנויות במחלוקת עם מרדף מחשבותייה.