נמאס לי מהתיאוריות הדפוקות שלך; אתה לא מפסיק לטמטם אותי.
חוק המספרים הגדולים שלך, אתה לוקח אותו לעצמך, משהו מתמטי
שהפכת למשהו זנותי. אז בסדר, אני זונה.
הנה, אמרתי את זה. אני צורחת לך את זה בפנים. מה תעשה לי,
אה?! מה תעשה לי?! אני זונה מלוכלכת. אתה מרגיש טוב יותר עם
עצמך עכשיו כשאני אומרת את זה סוף סוף בקול רם לידך?
הרי אתה יודע את זה, למה אתה צריך לשמוע אותי אומרת?! כי אתה
נהנה מהבושה שלי, נהנה להשפיל אותי, לדרוך עליי כמו סיגריה
קטנה שמתכווצת אט אט עם כל שאיפה שלך.
אתה נושם אותי אליך ואני נמסה בין הידיים שלך. זה מטורף שאחרי
כל הכעס והשנאה שלי, אחרי יום ארוך אני באה אליך מלוכלכת
מתמיד, וכמו תמיד, אתה לוקח אותי. איתך אני מרגישה הכי
מגעיל...
למה איתך אני צריכה להרגיש הכי מגעיל, כשאתה אמור להיות מקום
המבטחים שלי?
אני באה אליך ואתה במשרד המטונף שלך אבל אני מסריחה יותר ממך.
אני נשארת רק עם העקבים אחרי יום שלם שהלכתי עליהם בין הקווים
על אספלט אדום ולבן. אתה ממשיך עם המספרים שלך, החישובים שלך,
כמה הרווחת עליי היום, אתמול, שלשום. כמה אתה הולך להוציא
ממני עכשיו, סוחט אותי עד לאפס. אני רוצה לברוח, חושבת שאולי
לא הבחנת בי, להסתובב ולחזור על עקבותיי כמו הכלבה הנטושה
שאני. אתה מרים מבטך אליי, מחייך חיוך ערמומי, אני מחייכת
בחזרה. אוי, החיוך   הזה שלך, אני רוצה עוד ממנו, תן לי לקחת
ממך קצת בחזרה. אני מכירה אותך, אתה לא טוב לי, אתה רע.
אני יורדת על הברכיים ליד הכיסא שלך, על השטיח האדום שלך מקיר
לקיר ונגעלת ממנו, מהכתמים שעליו, שנמצאים כל כך מסביבך,
המשרד שלך מטונף. אתה מלטף את ראשי, את לחיי, נוגע קלות בסנטר
שלי כאילו הייתי בתך הקטנה. אתה מחייך אליי, בפעם השנייה כבר
היום, אני בחזרה. בשנייה אחת מפלח את פניי כאב חד, הכנסת לי
כזאת סטירה שאני לא יכולה לחשוב בכלל, איך שטלטלת לי את
הפרצוף, כמעט שעפתי על הקיר. אף פעם לא כאב לי כל כך אבל
הייתי כל כך רגילה.
"לא", אני פולטת לידך ואתה מסתכל עליי, אתה לא מבין, מחכה
להמשך. אני שותקת, אתה קם על רגליך מהכיסא המסריח שלך, יורד
על ברכיך מולי. "מה לא, כלבה?! מה לא?! את מעזה לומר לי מה
לעשות?!" אני רואה את העיניים שלך, להבות של גועל בוערות שם
נגדי, יודעת שהן עלולות לפרוץ מתוכך עליי בעוד שניות. "לא...
תקשיב לי רגע.. בבקשה... אני מצטערת..." ואתה מחזיק את פניי
בידיך ברשעות בחוזק שמקפיא אותי. "תקשיב, אני בהיריון..."
אתה קם על רגליך אך לא לפני שאתה מעיף אותי בברבריות מוחלטת
על הקיר. אני יודעת שאתה מקווה שאולי זה יפתור את "הבעיה"
החדשה שצצה לנו. הולך בחדר מימין לשמאל, חוזר על צעדיך כמו
הכלב המושתן שאתה. אני מתיישרת, לא מעזה לקום מהרצפה, להתקרב
אליך, ידיי על לחיי המוכות, מביטה אליך. אולי ה' יעשה אתי חסד
היום וישמור עליי מפניך, אולי אני אשמור עליי.
אתה נעמד, מתקרב, מתיישב, מסתכל עליי, שואל ממי. אני מסתכלת
עליך חסרת אונים. "ממך, מאמי, ממך..." מבין שפתיך משתרבבות
חלקי מילים, קללות ברוסית, בעברית, באנגלית ובכל השפות שלשונך
המיומנת יודעת. מבטך הפך לרך מעט, אתה מביט בי ברצינות רבה
ומשנה את הטקטיקה המוכרת שלך כנגדי. "תקשיבי, לינור, את מבינה
באיזה מקצוע את עובדת?" אני מביטה בו, גופי מכווץ לגמרי,
מפחדת ממך, אוהבת אותך. "לא..." הטון המסריח הזה שלך, כאילו
אני תלמידת בית ספר מטומטמת, כאילו אתה מנסה ללמד אוטיסט
נוסחה בפיזיקה. "אני לא האבא, לינור... תוציאי לך את זה
מהראש, זונה טיפשה, עם כמות הכסף שאת מביאה לי ביום, זה לא
יכול להיות אני.. תשמחי, לינור, אני לא אוכל לתבוע אבהות על
הממזר..."
אני יושבת על הרצפה, מקשיבה לו. הוא אמר משפט כל כך נכון.
עכשיו אני קמה על שתי רגליי, מנסה לא להיראות כל כך שברירית,
לוקחת בהחלטיות את כל שאריות הכסף שלו שנשארו על השולחן. הוא
מסתכל בי ולא מגיב. אני חולפת על פניו ויוצאת מהמרתף של
השיכון הכי מסריח בעיר הזאת, בפעם הראשונה שמחה. העובדה שביום
אני עושה כל כך הרבה גברים רק מקטינה את הסיכוי שאחד מהם יהיה
אביו של ילדי.
הוא לא ישיג את הבן שלי כמו שהוא השיג אותי. חוק המספרים
הגדולים מגן עליו.