מביט בשעון
מחוג רודף מחוג
ובשמיים
הצבעים משתנים
לא יכול לראות
מי משנה אותם
רק את המחוגים נעים בקצב אחיד
כמו מתוך ספר הוראות
הכול משתלב
ואני מביט מן הצד
איך יכול, להישאר עוד יום אחד
איך יכול להישאר, חיים שלמים
הרי בגיל עשרה
כבר ציירתי סימן על הפנים
כדי שהאקדח ידע איפה לפגוע
אז איך אני אמור
להישאר חיים שלמים?
ואין משפט ויש אשם
זה העונש, זה החטא
הכול מוצג בראיות
הכול כתוב בגזר הדין
שום דבר לא נשאר עוד
ואני לא יכול לבכות
שאין מקריות, אין הפתעות
הכול מתוכנן כמו שיר שמוסרט בראש
אני יודע בדיוק, איך הוא ייגמר
מביט בשעון
עוד מעט שש, אחר כך חשכה
משקה אחד, ואז לילה ארוך
בוקר ושוב הכול נע
באותו מסלול
אני מביט מהצד
איך החיים יכולים להיות זרים
למי שחי אותם
ואני זוכר, איך יום מצטרף ליום
לא בטוח כבר
אם נותר מה לכבוש
אם נותר מה למצוא
ועל הפנים, הסימן לא יורד
יום אחד היד תניח את עצמה
ולא תדע אם להיכנע
מביט בשעון
דקה רודפת דקה
ואני הפסקתי לחשב
כמה דקות כאלה התבזבזו
רק כדי שארגיש חזק
כול מה שנשאר בסוף
זה כלב שמביט בי
ואני לא יודע
אם יש רחמים, אם יש אהבה
ממילא, השירים נכתבים מעצמם
נזרקים אל הדף, כמו חיילים אל האש
ואני צריך להביט מהצד
כמו מי שהביט כול חייו, אל החיים מן הצד
ואיך אפשר, להישאר סיבוב שלם
אם בכול פעם שהמחוג נע, הסימן על הפנים
מביט בי, לא מחכה לתגובה, לא מצפה להיעלם |