יצא שטעיתי כמה פעמים. אני מודה שטעיתי, שהייתי טיפה לא בסדר,
אפילו מעבר לזה, שהייתי איומה. שהייתי בנאדם רע וקר, שהייתי
מחושבת מדי ואדישה, מניפולטיבית בצורה שלא תאמן. לעזאזל. אני
עדיין כזו. אז די, לא רוצה להתנצל על זה. בחיי שזה קצת נמאס
לי. אז אני בנאדם רע ונורא וצריך להרוג אותי. חבל. אתה, אתה
עדיין לא מכיר אותי, אבל גם לא כדאי לך להכיר. אני ממליצה לך
פשוט שלא תתקרב אליי, כי אני אוכל אותך. ככה בדיוק. אני פשוט
אפער פה, אחשוף שיניים חדות ואנעץ אותן בבשר החי שלך, אנגס בו
בראוותנות ובתאווה, אקרע ממנו חתיכות חתיכות ופשוט אוכל אותן
להנאתי. כזו וולגרית ורשעית אני. אז מה. אז כלום. כוס אמק, לא
רוצה לבקש סליחה על כל דבר שאני עושה ועל זה שאני חרא חרא חרא
של בחורה. אלוהים, שיאכלו זין. מהיום אני מפסיקה להתנצל.
מפסיקה לנסות להשלים עם כל הביקורות שאני מקבלת על כל מילה
שיוצאת לי מהפה, מפסיקה לנסות ולקבל בשתיקה את כל הקטילות
שיוצאות לאנשים מהפה על כל משהו שאני עושה. נשבר לי. כמעט תמיד
אני מצליחה להתאפק לא להחזיר כי אני מודעת לכוח שלי ולמה שאני
מסוגלת לעשות וכמה להכאיב, אבל אני שמה לזה סוף עכשיו.
אני בנאדם רע ואני דופקת את כל מי שמנסה לתת לי מעט מעצמו ואני
אוהבת לשנוא ואני עושה את זה מצויין, ויש לי לשון חדה ומכאיבה
והמילים שלי ארסיות ומלאות רעל קטלני, ואני יכולה לפגוע בך
ולהרוס את כל האגו והבטחון עצמי שלך רק במבט אחד, קפוא, מתנשא,
מזלזל וחזק. אני מלאת עוצמה ואני מלכת משחקי הכוח. המלכה הבלתי
מעורערת. אפ'חד לא מנצח אותי במשחקי שליטה שכאלו. אין אפס. אל
תתחיל איתי אפילו. פשוט תניח לי לנפשי כי אני אהרוס אותך בחמש
דקות של שיחה במקרה הטוב או בהשרת מבט מגעיל וקצרצר במקרה הרע.
אל תנסה אפילו. לא תצליח לעדן אותי, לא תצליח לתקן אותי, לא
תצליח להרגיע את נפשי הסוררת, או לשפר אותי, או לגרום לי
לאהוב, או להיות בנאדם טוב יותר ותורם לחברה, או לעשות ממני
ילדת שאנטי או ברבי שכזו, לא תצליח לנצח אותי, לא תצליח לשפץ
את האופי שלי, או להשמיט ממגרעותיי, לא תצליח לגרום לי
להשתנות. תוכל לנסות,  אבל זה לא יעבוד לך. אז חבל שתבזבז את
הזמן היקר שלך עליי, חבל שתשקיע בי מאמץ וכוח, כי חבל, פשוט
פספוס. עבודת שווא, לחינם. אני אירק עליך בבוז, אם בכלל תצליח
לגרום לי להשתין לכיוון שלך, בלי להקיא או בכלל. עדיף שעכשיו
פשוט תקח שני צעדים אחורה ותסובב את הראש לכיוון אחר, במקום
באמת לבזבז את הזמן שלך. תיסוג לאחור, לטובתך.
אני יודעת מה בא לי לעשות עכשיו. בא לי להכאיב נורא, קצת כמו
ב"משחקי פיתוי" אבל אולי גם כמו במשפחת אדאמס. ולמה לעזאזל אני
משווה את הרצון שלי לסרטים מטומטמים. בא לי להיות ביצ'ית
אמיתית. מתחשק לי להיות מרשעת לכל העולם, לשחק המון משחקים,
לסובב את כולם על האצבע הקטנה שלי ולצחוק בשנאה. בא לי לתכנן
מזימות שטניות, לחבל לאנשים בחיים, להשאיר אותם אובדי עיצות,
מבולבלים ומתוסכלים, בא לי לאמלל ולתמרן במניפולציות מתוחכמות-
כך שבסוף יחשבו כולם שאני מקסימה, ולמרות זאת ירתעו מעט מהכוח
שאני משדרת, קצת הרבה.
רוצה לירוק ארס חשמלי וצורם, לצרוב אנשים עם הלשון שלי, להיות
שנונה עד כדי פחד ולעקוץ איפה שהכי הכי כואב לאחרים. רוצה
לראות איך אני מושכת, פיזית ומנטלית, מושכת אותכם אליי כמו
זבובים חולי כלבת, רוצה לפגוע בכם עד כדי שבירה, ולצחוק, ואז
שתחזרו אליי באפיסת כוחות, בתחינה, שאתן לכם לשוב אל זרועותיי
העכבישיות, ולבלות עימי עוד מעט זמן. רוצה להיות כלבה אמיתית
אבל בסתר, את כל הרשעות והזדון להחביא תחת חיוך מתקתק וכובש-
ואז לא יידעו, וייפלו שוב ושוב ושוב במלכודות שלי, חסרי אונים.
רוצה לפגוע ולהתמם. מושלם.
לא ממש רוצה שזה יתנקם בי אח"כ כמו בהיא, וזה ברור ומובן, אבל
גם אם זה יקרה, מוכנה לזה. אני מוכנה. תמיד יש אנשים אחרים
במקום אחר ובזמן אחר שיפלו במלכודות שלי שוב- ואז אוכל בשלווה
ובשקיקה ללקק להם את הפצעים השורפים והמדממים עם לשון עשויה
גבישי מלח במסווה של סוכר.
רוצה להכאיב, עד מוות.
בעצם אין לי מה לדאוג. אין לי צורך לשאוף לכך. אני כבר כזו.
אני עושה את זה כל יום, במידות קטנות, במינון נמוך, לאט לאט,
מחלחלת לתוך התת מודע שלכם ומזליפה אליו טיפות מרעילות של
בדידות, שנאה עצמית ופחד. עושה אותכם פראנואידים וחוששים,
מבוהלים ואבודים. זו אני. ואתם אוהבים אותי למוות. אם עד עכשיו
לא ידעתם מי אני אז עכשיו הכל ברור. אני הדבר הזה שמציק לכם
כשהכל נראה מושלם ושמח, אני כתם הדיו השחור על יצירת אמנות
יקרה, אני הגוש המסריח שדרכתם עליו בדרך לדייט עם הבחורה הכי
כוסית בתיכון, אני הסכין שנתקע לכם בגב כל פעם שמשהו נהרס
לגמרי ואתם לא מבינים למה. זו אני. נעים להכיר.
אנחנו מכירים כבר שנים, מאז שעליתם לדרגה החמישית בפירמידה של
אריקסון או אולי כבר לפני. וגם אני טועה לפעמים. סתם מרגיז
אותי שכל פעם שזה קורה כולם מנצלים את ההזדמנות להתפרץ עליי
בחזרה (נקמה אווילית ולא יעילה, כאילו שהם במילים שלהם יצליחו
לפגוע ב-י) ולשנוא אותי, ללא הועיל. אני מתנצלת כשאני טועה,
כדי שחלילה לא יחשבו שאני לא אנושית או מכשפה זדונית ויחשדו
בכוונות שלי, או בטוב הלב שלי, או בנדיבות השופעת שלי, או
בחזה, גם הוא שופע. מי שאתם מכירים, זו לא האני האמיתית. אני
זיוף טהור שיצרתי במו ידיי לעצמי, ואני כל כך גאה בי על כך.
הפכתי את עצמי, בעזרת מסכות, מגננות, מחסומים ושקרים אינסופיים
מלווים בהצגה תיאטרלית שלא היתה מביישת את ברודווי, הפכתי את
עצמי לבחורה כובשת ומושכת וכריזמטית ומסתורית באדישותה, שהיא
בעצם שיא הרוע והשחור. אני מלאת גאווה בשל כך. העבודה הקשה
השתלמה לי. אחרי זמנים קשים של זיוף (שהיה לא כל כך טבעי
בהתחלה) הליכות, זיוף תנועות ומילים, יצרתי לי את התדמית
האולטימטיבית, שבזכותה אני יכולה לקשור קשרים ולרקום מזימות,
למוטט אנשים בסתר ולהרוס מתחרים, אני יכולה לשנות את כל מה
שמסביבי במעט מאמץ והשקעה- ובסודיות מוחלטת. איש לא יחשוד בי,
מושלמת, אינטיליגנטית ויפהפייה. אבל אתם כולם יודעים שאין
להתעסק איתי. כך אני שולטת בכולכם אפילו בלי שתשימו לב. תוכנית
מוצלחת וקסומה.
אבל אתה, אתה השונה, קח צעד אחורה, לא תוכל לחולל בי מהפך,
עדיף שתתרחק שלא תפגע, נלחצתי מעט מהמחשבה שאני יכולה להרוס
אותך בשניה, נלחצתי כי נדמה לי שאיפושהו אני לא רוצה להכאיב
לך, למרות שאני וודאי אהנה מזה, אשאב לתוך מעגל הכוח האינסופי
שלי. אז קח את רגליך מכאן וברח מהר, לפני שאני אתחרט, אני חסה
על חייך המאושרים, המלאים, על האהבה העצמית שלך והבטחון, על
האופטימיות שעוד נשארה בך, אני חסה על השמחה שאתה עודך מרגיש,
על תחושת הריק העצומה שעוד לא אחזה בך לגמרי ועוד לא מלאה אותך
לחלוטין, לראשונה אני מוותרת על זכותי וחובתי הטבעית לפגוע
ולפצוע עד דמעות, דם ומוות, מוותרת, כמעט שוללת מעצמי את
האפשרות לשוב ולרדוף אותך בחלומותיך, בחיי היומיום שלך. כעת,
אל תגרום לי להרהר בזה בשנית כי ייתכן מאד שאני אחליט אחרת אז,
אנא, נצל את ההזדמנות והתרחק ממני מהר ככל הניתן, כי אתה,
בניגוד לכל השאר, אוהב אותי באמת.