[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום אחד התעורר אלון במיטתו והרגיש מוזר. הוא הרגיש מוזר כמעט
כל בוקר כשהתעורר, אבל אחרי הקפה הראשון וצחצוח השינים זה היה
בדרך כלל עובר, ואלון היה ממשיך בשגרת יומו שכללה בד"כ שתיית
עוד קפה, רפרוף על עיתוני הבוקר, בהיה בקירות, ארוחת צהריים
שכללה בד"כ סנדוויץ' עוגה והפוך בקפה השכונתי. ואח"כ כתיבה
מאומצת של עוד סיפור או, אם רוצים לדייק, במקרה הטוב, פיסקה
בסיפור. אבל היום, היום הוא הרגיש מוזר...אחרת. זה לא עבר אחרי
הקפה של הבוקר וגם לא אחרי צחצוח השיניים המסורתי. מוטרד משהו
הלך ללבוש את מכנסי הקורדרוי החום שהיו חביבים עליו. היה נדמה
לו שהם התארכו במשך הלילה או מה. כשפתח את הארון הוא הבין למה.
הדמות שהחזירה לו מבט עייף מהמראה היתה בת חמש עשרה לכל היותר.
אלון סגר את דלת הארון בבהלה. הוא חשב שניה, מגרד בראשו, ואז
פתח את הדלת לאט לאט ,מציץ במראה. הדמות שהחזירה לו מבט עדיין
היתה שם. אלון הרים את ידו ונגע בפניו. הדמות חיקתה את מעשיו
בנאמנות. אלון הפליט אנחה. "הו אלוהים" הוא אמר "הו אלוהים".
הוא זינק בבהלה למיקלחת, פתח את זרם המים החמים ונכנס רק כאשר
ראה שהמיים מעלים אדים. הוא כמעט נכווה, אבל בכל זאת המשיך
לעמוד מתחת לזרם הרותח. מוחו פעל בקדחתנות. כשהלך לישון אתמול
בלילה, שחזר את אירועי ליל אמש במוחו, היה זה בארבע או חמש
לפנות בוקר. כשחזר מהמסיבה המשעממת עד אימה של  דורון, הוא היה
בן עשרים ותשע. שלושים, אם לדייק. בזה היה כמעט בטוח. אז איך
זה שהתעורר חמש עשרה שנים צעיר יותר?  הוא זכר את כותרות
עיתוני הבוקר. ביבי היה עדיין ראש ממשלה. הוא עצם את עיניו.
אולי זה רק ההנג אובר של אתמול. הוא קיווה, אולי שתה קצת יותר
מדי, אפילו הראש שלו עדיין כואב, וזה יעבור אחרי המיקלחת. הוא
יצא מהמקלחת והתנגב נמרצות במגבת הדוקרת, זו ששמורה במיוחד
לבקרים הקשים. מאחר וגבי שבר את המראה במקלחת, באחד מהתקפי
הפארנויה שלו, לא היתה מראה מעל הכיור. זה היה עוד דבר שהרגיע
אותו מעט. אנשים בני חמש עשרה לא גרים עם שותפים מסטולים עד
כדי כך שהם שוכחים איך הם נראים, נבהלים ושוברים את המראה ברגע
שהם מציצים בה. הוא חזר לחדרו ברגליים רטובות ופתח במרץ את דלת
הארון כשהוא מחייך באופטימיות. שבריר שניה אח"כ פרץ בבכי. לאן
נעלמו חמש עשרה שנים? הוא התחיל להרגיש כגיבור בסיפור של סטיבן
קינג .
הוא התיישב על הריצפה הקרה, מביט בדמות היושבת מולו. אולי זה
רק בראש שלי, חשב. אולי רק אני רואה את זה, כמו בסיפור הזה של
קורט וונגוט שבו הגיבור בטוח שהוא האדם החושב היחידי על הפלנטה
וכל השאר הם סתם רובוטים שרק נראים כמו בני אדם או חיות, והם
כולם חלק בניסוי שעורך בורא היקום. הוא דפק מעדנות על הדלת של
השותף השני שלו, אמיר. אמיר לא היה מסטול אף פעם, ואפשר לסמוך
עליו במקרים כאלה. חשב אלון, הוא היה קצין בצבא. הוא דפק עוד
פעם. דשדוש רגליים נשמע מבפנים. הדלת נפתחה. אמיר נרתע אחורה
בעינים ממצמצות. "כן ?" הוא אמר.  אלון הניח יד על פניו. "אתה
גם רואה את זה? " אמיר הביט בו  "אלון ?" הוא אמר אחרי כמעט
חצי דקה של שתיקה נדהמת  "מה לעזאזל קרה לפנים שלך ?" .









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השעמום הוא השטן


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/3/99 2:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילן ירוחם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה