|
תחפשי את הרגע
זה שנמצא בין הריס לעפעף
איפה שהיומיום הופך להסטוריה
היכן שהרעב של הבוקר הופך ללחם
ואחר כך גם לעבודה
חפשי את המעברים הקטנים
הדמדום של הזמן
את הכיכר צה''ל של הנפש
איפה שהיא עוברת ממערב למזרח
חפשי את הרגע שבו עינך קולטת
את האור הכחול מהבהב
לפני שהעולם נהיה צ'קלקה
שבו את פתאום מודעת
לצבע עורך ולהגנה שהוא לך מסב
תפרמי את היום, לאט, בסבלנות
הוא כך יהפוך לאומנות
הרגע שבו העין רואה את השלט
את השער הסגור
והגוף הנעצר בשער החוק
במרחב האסור
חפשי את העתיד בחיפוש
של הרגל התרה אחרי הברקס
של היד המחפשת בחושך את מתג האור
של הלב המתנפץ לרסיסים
איפה שהוא על כוכב הלכת ישראלפלסטין
תבדקי איפה שער הגיא של הנפש
לפני שהיא נכנסת לעיר
כשהנחיריים מתרחבים
והאויר מתעלס עם הגוף
שמתחיל לשיר.
חפשי את הרגע
שבו הרגשת את החושך
עוטף את הגוף כמו פוך
את היומיום הופך להסטוריה
את הדקה שבה הפסקת לקוות
ואז באמת
התחלת לזוז.
ירושלים
26.10.06 |
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.