בשש וחצי בבוקר פקחתי עיניים. התעוררתי היישר לתוך מציאות
יומיומית ומאוד ארץ-ישראלית. השכנים שמעליי עוברים דירה. איזה
רעש! קצת התחשבות, הבנה, רחמים, שקט! תנו לישון, אני מוכרחה
לישון, אני צריכה לישון..
 כיסיתי את ראשי בכר ורטנתי על חוסר ההתחשבות מצידם (במיוחד
אחרי שהייתי כל כך נחמדה אליהם). האם המחשבה שאנשים עדיין
ישנים בשעה כזו, לא חלפה במוחם?? לא כולם עוברים דירה. יכולתי
להספיק לחלום עוד איזה חלום או שניים לפחות, למה למנוע זאת
ממני באכזריות שכזו?!
 ניסיתי לחזור לישון, אבל זו היתה משימה בלתי אפשרית. התישבתי
כשקפל כעס חרוט היטב בין גבותיי ואני ממלמלת קללות ביידיש
שלמדתי פעם מאיזה זקן שגר בשכנות לסבתא שלי. אם ככה מתחיל היום
שלי, איך יהיה בהמשך?

 בערך שעתיים מאוחר יותר, כבר הייתי מוכנה לצאת לדרך. עמד
לפניי מסע מפרך אל הלא נודע - מקום בצפון הארץ שמעולם לא הייתי
בו וכנראה שאחרי היום, גם לעולם לא אהיה. עוד הצצה אחרונה במפה
(שאגב נקנתה במיוחד לארוע חגיגי זה). חזרה גנרלית. בדקתי שוב
את כל הדרכים והפניות. החלטתי לקחת 'פור' של שעה ליתר בטחון
ויצאתי לדרך. היתה לי הרגשה שאאבד את דרכי בשלב זה או אחר של
הדרך וניסיתי להכין את עצמי נפשית לאיחור פטאלי.

 לא עבר זמן רב לפני שגיליתי שהחיפושית שלי נוסעת בעיקר על
מים. סטיתי מן הדרך המסומנת (בחשש כבד, יש לציין) לכיוון תחנת
דלק שכוחת-אל ועצרתי סמוך למשאבת הדלק. יצאתי החוצה. החיפושית
שלי כאבה לטיפת אנרגיה. מסרתי לנער שעבד במקום את המפתחות לתא
הדלק ופניתי לבדוק את מפת הדרכים שלי. לא היה לי מושג איפה אני
ואיך הגעתי לכאן. סטיתי בגלל בלה ..החיפושית, ועכשיו רק אלוהים
יודע איפה אני. הכל נראה דומה. אותו מקום, אותו כיוון, אותו
מוצא. מפה, מפה. איפה המפה? איפה אני? איך יוצאים מפה?
 "סליחה," פניתי לאחד המתדלקים. היתה לו 'אונו' לבנה ומאוד לא
מטופחת.
 "כן" הרים אליי מבט.
 "תוכל לומר לי בבקשה מה השעה?" הסטתי שערות מציקות מפניי.
 "בדיוק או בערך?" חייך חיוך מושלם.
 "בדיוק" היה לי חם והזעתי כמו כמה חיות מסויימות.
 "שתי דקות לאחת-עשרה" אפילו לא הביט בשעון.
 "תודה רבה" חייכתי בעייפות.
 "את נראית מותשת" העיר.
 "אני אכן מותשת" עניתי.
 "אני יכול לעזור במשהו?" נשמע חביב להפליא.
 "אאממ..כן, בבקשה" מהרתי לפרוש את המפה באוויר.
 "אני צריכה להגיע לכאן" הצבעתי על מקום שסומן בעשרות עיגולים
אדומים "חברים שלי סימנו לי אותו. אני לא יודעת איפה אני.."
איזו בושה. צברית ישראלית גאה, במדינת ישראל של שנות התשעים,
שאין לה מושג איפה היא.. עצוב.
 "עכשיו את פה" הצביע בבטחון על אזור די מרוחק מהעיגולים
האדומים שלי.
 "אוי ווי. זה נורא רחוק. אני לא אספיק. אני אאחר.."
 "אל תדאגי. זה רק נראה רחוק. זה בסך הכל מרחק של 42 ק"מ.
תגיעי תוך 45 דקות גג" ניסה להרגיע אותי, אבל זה לא ממש עזר.
כשאתה נמצא באמצע שומקום מבחינתך, הכל נראה בלתי אפשרי. גם
נסיעה של 42 ק"מ..
 "זה לא מסובך, באמת" זיהה את הפניקה שבי.
 "כן?" אפשר לקבל מכתב חתום בקשר לזה?
 "את לוקחת את הנתיב הימני בכביש הזה- " הצביע על הכביש
שהוביל אותי עד הלום, "נוסעת ישר קילומטר וחצי עד לרמזור.
ברמזור פונה שמאלה. ממשיכה חמישה ק"מ עד לרמזור הבא. שם פונה
ימינה וממשיכה עוד עשרים ושלושה ק"מ וחצי. בפניה השניה פונה
ימינה ואז, את רואה, את מגיעה לכאן" הצביע על הפניה במפה "זו
דרך משובשת לאורך של שני ק"מ, ומיד לאחר מכן את עולה על כביש
חדש, צר אמנם, אבל חדש וממשיכה עד שתראי את השלט המואר שלהם.
זה יוצא עוד עשרה ק"מ וארבע-מאות מטר.. בערך"
 "וואו!" מה זה היה??
 "מה?" לא הבין.
 "זה היה בערך התיאור הכי מדויק שקיבלתי אי פעם. איזו בקיאות.
איך אתה יודע את כל זה?" הנער החזיר לי את מפתחות המכונית.
 "אני יודע" נעשה נבוך לרגע.
 "אתה נוסע לשם הרבה?" שילמתי לנער והודיתי לו.
 "לא, לא במיוחד"
 "בכל אופן, אני מודה לך מאוד. בלעדיך הייתי מאבדת את הצפון.
כלומר, כבר איבדתי אותו, אך לא הייתי מצליחה למצוא אותו מחדש.
תודה." חייכתי. היו לו פנים טובות.
 "אין בעד מה" שוב אותו חיוך אלוהי.
 "עכשיו מה שנותר לי לעשות, זה לזכור את הכל" דאגתי.
 "רישמי לך" הציע.
 "ארשום. מה השעה?"
 "אחת-עשרה ו- 12 דקות" בלי להביט בשעון.. כי לא היה לו.
 "אין לך שעון" הערתי את תשומת ליבו בתמימות.
 "אני יודע" אישר.
 "איך אתה יודע מה השעה בלי שעון?" חשוד מאוד.
 "אאא..אני..אני פשוט יודע" משך בכתפיו והסיט את מבטו. שוב
נבוך. כנראה שזה לא היה בתיכנון שלו. אולי שאלתי יותר מידיי
שאלות שלא היה מוכן לענות עליהן. אולי סתם הבין שהוא מאחר.
מעיניו הסתמנה לפתע רתיעה. הארה שהצליחה להפחיד אותו ולו לרגע
קט. כאילו גילה לי סוד סודי בהחלט, בסיווג ביטחוני גבוה
ביותר.
 "אמרתי משהו שלא במקום?" מה עוד יכול להיות? הרי הוא לא באמת
גילה לי סוד, לא אחד ששמתי לב אליו בכל מקרה.
 "לא. לא, מה פתאום. אני פשוט מאחר" פנה למכוניתו.
 "ביזנס אור פלז'ר?" מה זה עינייני בכלל?
 "ביזנס. ביזנס. אני אמור להפגש עם בעל הבית החדש שלי. אני
עובר דירה היום."
 "מזל טוב" קיפלתי את המפה.
 "תודה. אני צריך קצת שקט. שם אני מקווה למצוא אותו" פתח את
הדלת.
 "בהצלחה" פתחתי גם אני את הדלת של בלה.
 "תהני בחתונה" עשה צעד לתוך ה'אונו' שלו.
 "מה?"
 "שיהיה לך נחמד בחתונה" חזר על דבריו.
 "חתונה?" איך הוא יודע שאני בדרך לחתונה? לא אמרתי את זה.
 "כן. את בדרך, לא?!" תפס את עצמו - אולי טעה?
 "כן, אבל-"
 "אז תהני"
 "תודה"
 "להתראות" נכנס למכונית.
 "ביי" איך הוא ידע את זה? נשארתי תקועה במקומי. הוא התניע
ופנה לכיוון ממנו באתי אני. אולי הוא הדייר החדש שלנו, הרי
התפנתה אצלינו דירה. איך הוא ידע על החתונה? איך ידע מה השעה?
איך הסביר לי בפרוטרוט איך להגיע ומה - לכל הרוחות - לא בסדר
פה??

 עשר דקות מאוחר יותר כבר הייתי בדרכי לאולם. כאמור, היום רק
התחיל ועוד עיסוקים רבים לפניי. כל ההמולה מהשמחה ההולכת
וקרבה, הבילבול מהדרך, ההשתאות מההיכרות החדשה ומסדר היום
הצפוף שעוד נכון לי עייפו אותי מאוד (בל נשכח לרגע את
התעוררותי הבלתי רצונית בשש וחצי בבוקר). אך, ככול שהתקרבתי
למקום, בעקבות הסבריו המדוייקים להחריד של ה..בחור ההוא (איך
זה שלא שאלתי לשמו?) התרכזתי יותר בשמחה ופחות בו. אחרי הכל
היום אני מוסרת את ידה של חברתי...הההווו

 בחמש לפנות בוקר נכנסתי הביתה. סחוטה, תשושה, מיוזעת ועייפה.
אני מתארת לעצמי שאפילו נגיעת זרת קלה היתה מצליחה להפיל אותי
על הריצפה. לא הצלחתי להחליט מה לעשות קודם: לסדר את הבלגן או
אולי להתפשט ולהכנס להתרחץ עכשיו או אח"כ.. בשלוש ורבע בצהריים
התעוררתי. עם הבגדים, עם האיפור שנמרח לאן שרק התאפשר לו.
עם הבלאגן ועם דלת פתוחה.
 כמעט בהיסטריה רצתי לבדוק שהטלויזיה במקום, ושהוידאו
והסטריאו נשארו כפי שהשארתי אותם. מזל. יש אלוהים. צנחתי באנחת
רווחה קולנית על כורסת הטלויזיה ועצמתי עיניים. הייתי זקוקה
בדחיפות למקלחת. כמעט בכוח סחבתי את עצמי לאמבטיה. התפשטתי..
נקישה בדלת. התעטפתי במגבת והלכתי לבדוק. הצצתי בחור. די! לא
יכול להיות. זה היה הבחור מאתמול. אבל מה הוא עושה פה? מה, הוא
עקב אחריי? איזה פחד. מי הוא? מה הוא רוצה? בטח איזה קורא
מחשבות מופרע ופסיכופטי שאוהב להיטפל לאנשים שלא עשו לו כלום
ולרצוח אותם באכזריות ע"י קריאה מאסיבית של מחשבותיהם הכמוסות
ביותר, עד שמוחם מתאדה והופך לחלקיקים קטנים המתלכדים עם
מולקולות האויר ולקורבן לא נשאר זכר! אמא'לההה!
 "מי זה?" קולי היה מבוהל ותקיף כאחד.
 "אאממ.." היסס, דבר שרק חיזק אצלי את המחשבה שהוא בא לרצוח
אותי ולאדות את מוחי.
 "נו.." מהר יותר, אני עומדת להתעלף.
 "אני השכן החדש. עברתי לגור פה אתמול" העביר יד בשערו.
 "השכן החדש?" מלמלתי ופתחתי את הדלת בשרשרת סגורה. רק זה חסר
לי.
 "שלום" חיוך מדהים התפרש על שפתיו. כמובן שזיהה אותי.
 "בוקר טוב" לא, לא הייתי נחמדה. בפעם האחרונה שהייתי נחמדה
העירו אותי בשש וחצי בבוקר...
 "עכשיו שמונה דקות לארבע.. בצהריים" הזכיר לי. שוב, בלי
שעון.
 "כן, אני יודעת. אבל התעוררתי רק לפני חצי שעה" עניתי.
הסתתרתי מאחורי הדלת ודיברתי אליו דרך הפתח הקטן שנוצר.
 "תפסתי אותך ברגע לא נוח" הוא לא שאל, הוא אמר.
 "אאממ.. כן. בערך" הדקתי את אחיזתה של המגבת סביב גופי.
 "מצטער. לא שמתי לב. האמת היא שנתקעתי בלי סוכר ו.." העביר
משקל מרגל לרגל.
 "אתה צריך סוכר?" זה מה שהוא צריך, סוכר? זה הכל? מה עם איזו
מחשבה או שתיים, לא? כלום? אולי מולקולה.. שום דבר? רק סוכר??
 "כן, בבקשה" הוציא מאחורי גבו כוס זכוכית.
 "לא אטריד אותך יותר. מבטיח." וואו. עכשיו הרגשתי ממש לא
בסדר שאפילו העלתי בדעתי לחשוד בו. מבטו היה טוב טוב, נבוך
נבוך והוא ביקש כל כך יפה. איך אפשר לומר לו 'לא'?!
 "זה בסדר. אני.." חייבת להתנצל "אני פשוט לא טיפוס של בוקר.
מצטערת. בוא, תן לי את הכוס. אמלא לך סוכר" הושטתי יד דרך הפתח
(כן, עדיין חסום בשרשרת) והוא מסר לי את הכוס.
 "שניה-" מהרתי למטבח, מלאתי סוכר וחזרתי אליו.
 "בבקשה" הסרתי את השרשרת.
 "תודה רבה. שלום" וכבר פנה ללכת.
 "אאממ..רגע. לא אמרת לי איך קוראים לך" קראתי אחריו, עדיין
מנסה להסתתר מאחורי הדלת. אחרי הכל רק מגבת לגופי.
 "אני? ה.. השם שלי לא.." לא, מה?
 "מה?"
 "זה פשוט בגלל-" איפה הבעיה? מה כבר שאלתי? שם. זה לא מסובך.
בדרך כלל..
 "אני אלה (מלרע)." אולי אם אגלה לו את שלי, לא יהסס כל כך
לגלות לי את שלו.
 "נעים מאוד" חייך.
 "ואתה.." נו, נו כבר!
 "אלי. אני צריך ללכת. הבטחתי לא להטריד אותך יותר" כאילו
ניסה להתחמק ממני. שוב אותו מבט של 'סודי ביותר' השתרך על
פניו. כאילו מסר פרטים אסורים. אך, עדיין לא שמעתי שום סוד.
באמת. ניסיתי לשחזר את שיחתנו מאוחר יותר מתחת למים, אבל לא
מצאתי שום פרט סודי. וממש השתדלתי למצוא. לא הצלחתי להבין
אותו. כתב חידה בלתי פטיר, כמו של חמיצר. הוא סיקרן אותי.
פתאום הדבר היחיד שרציתי היה לדבר איתו ולשמוע אותו ולהבין.
לגלות עליו כל דבר שיתאפשר לי. לא פגשתי עד כה אדם כזה.
תגובותיו היו חינניות בעיניי ורציתי עוד. אבל הייתי אליו כל כך
מגעילה. אפילו לא הכנסתי אותו פנימה. איך אני מצפה ליחס אוהד
מצידו עם כזו אנטיפטיות?

 בסביבות שש החלטתי לרדת אליו, להתנצל על הבוקר (כלומר, על
הצהריים) ולקדם את פניו ביתר חביבות לדירתו החדשה בבינייננו
המשותף. שעה וחצי מאוחר יותר כבר היו לי עוגיות שוקולד-צ'יפס
חמות וטריות ישר מהתנור. אם להתנצל, אז שלפחות יהיה ב'רקע'
משהו טעים. להזיק, זה לא יכול.
 שמתי את העוגיות בתוך כלי מפלסטיק ויצאתי. עמדתי מול דלתו
ולא ידעתי איך לגשת לזה. כל מה שנותר היה להקיש על הדלת, אבל
איכשהו, לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות זאת. חשתי צביטה קלה
בחזה. מתרגשת? ממה? דיברתי איתו בסך הכל פעמיים. מאיפה צצה
ההתרגשות? אבל, כמובן שידעתי. הוא מצא-חן-בעיני. מאוד. נו,
קדימה. נקישה קלה וזה יהיה מאחוריי. אני לא יכולה לעמוד כמו
בול עץ כל היום (או מה שנשאר ממנו). הרמתי יד, הכנתי את האצבע
ו.. הוא פתח את הדלת.
 "או-- היי" הופתעתי.
 "שלום" חביב כרגיל.
 "בדיוק התכוונתי להקיש" הסברתי.
 "אני יודע. כלומר," ומיד ניסה להסביר זאת בהגיון "אני
רואה".
 "רציתי להתנצל על מה שקרה מוקדם יותר. אני בדרך כלל לא כזו,
רק כשאני קמה מהשינה."
 "זה בסדר" מה, ככה הוא יתן לי להתחמק מזה, בכזו קלות?
 "ובכל זאת אני מצטערת." מה, אפילו לא פרצוף נעלב אחד קטן??
 "אני סולח. זה בסדר" דלתו היתה פתוחה לרווחה. קופסאות קרטון
היו מונחות על הריצפה בסלון. יכולתי לראות אותן ממקום עומדי.
 "הבאתי לך משהו צנוע" הגשתי לו את קופסת העוגיות.
 "בשביל מה?" לקח אותה מידי.
 "לברך אותך על כניסתך לבניין וגם כחלק מבקשת הסליחה שלי"
עניתי.
 "העוגיות היו תכנית גיבוי.." פתח את המכסה והציץ לעברי בחצי
חיוך.
 "אם היית מאלץ אותי לשחד אותך" אישרתי. שילבתי אצבעות מאחורי
הגב.
 "אני לא" טעם אחת "הכנסי" פינה את הפתח ונכנסתי. לא היו שם
הרבה קרטונים כפי שחשבתי בהתחלה. אולי עשר. מוזר. בחור בגילו
בטח נושא בעברו קצת יותר מעשר קופסאות קרטון. אפילו אני לא
הייתי מצליחה לסכם את כל חיי בעשרה קרטונים בלבד, ואני קצת
יותר צעירה.
 "איך היה בחתונה?" שאל. איך הוא זכר, אני כמעט שכחתי.
 "נהדר. מרגש. החברה הכי טובה שלי התחתנה" סיפרתי "הרגשתי
כאילו אני משלחת אותה לחיים. כאילו עזבה את הקן שלי"
 "אני מכיר את ההרגשה" התישבנו "העוגיות טעימות מאוד"
 "תודה"
 "רוצה לשתות משהו?"
 "יש קפה?"
 "בטח. יש אפילו סוכר" חייך. חיוך מדהים. ועיניים כחולות..
שמיימיות כאלה.
 "אז קפה בבקשה" חייכתי חזרה.
 "אחד נס וחצי סוכר" ניחש.
 "נכון. ניחוש מוצלח" אפילו מוצלח מאוד, הייתי אומרת.
 הוא פנה להכין.
 "איפה גרת קודם?" בחנתי את הסביבה. היה שם צילום שחור-לבן
וציור של נמל וסירות בצבעי-מים. היתה קופסא של ספרים. הציץ
ממנה ספר של מילן קונדרה, אבל קלטתי בזווית מאוד כהה של העין
גם ספר של דניאל סטיל. רומן רומנטי? זה לא נראה לי שייך, אבל
מי אני שאגיד.
 "ב.. בחו"ל"
 "באיזה חו"ל? אמריקה, אוסטרליה?"
 "כן, קצת"
 "קצת מה?"
 "קצת בכל מקום"
 "טיילת?"
 "אפשר להסתכל על זה גם ככה"
 "לפחות נהנת?"
 "עבדתי. אני בעיקר עובד. תמיד. אבל לפעמים יש רגעים ששווים
הכל. רגעים נפלאים שמצליחים להחזיק אותי עד לרגעים הנפלאים
הבאים"
 "אתה מכור לעבודה שלך?" הוא נכנס לסלון עם שתי כוסות קפה.
פיניתי מקום על אחת הקופסאות הגדולות יותר וקרבתי אותה אלינו.
 "לא חשבתי על זה אף פעם. אני מניח שכן. העבודה היא מהות..
עצם.. כן. כנראה שאני מכור" התישב על הריצפה.
 "מתי לקחת חופש לאחרונה?"
 "לא לקחתי. אני לא יכול"
 "מה זאת אומרת 'לא יכול'? לכל אחד מגיע חופש. אתה שכיר?"
 "..אני עצמאי"
 "ומעולם לא לקחת לעצמך אפילו יום אחד של חופש??" הייתי
בהלם!
 "לא" לגם מן הקפה ונגס בעוגיה.
 "איך אפשר? אתה לא משתגע?"
 "אני לא יכול להרשות לעצמי. העבודה היא אני. הרבה תלויים בי.
אני לא יכול פתאום לקום וללכת"
 "אני לא מדברת על לעזוב, אני מדברת על יום אחד מסכן של חופש.
להרים רגליים למעלה ולא לעשות שום-כלום כל היום. זה כיף לא
נורמלי" לגמתי גם אני מהקפה שלי - בדיוק איך שאני אוהבת אותו.
 "אני מתאר לעצמי, אך בכל זאת, אני לא יכול"
 "מה עם יום שבת?"
 "בשבת יש אמנם פחות עומס, אבל מסתבר שהעבודה היא אותה עבודה
והחשיבות היא עדיין אותה חשיבות"
 "מה אתה עושה?"
 "אני.. מנהל"
 "מנהל חברה?"
 "בערך. כן. חברה. עזבי, אני דברתי מספיק. מה איתך? איך
בלימודים?"
 "לימודים" כמו שלימודים יכולים להיות. רגע, איך הוא יודע
שאני לומדת?
 "מה את לומדת?" כאילו ניסה להזכר. כאילו כבר סיפרתי לו בעבר
והוא פשוט לא זוכר. תמוה.
 "תואר שני בפיסיקה" לקחתי עוגיה. הן יצאו ממש מוצלחות הפעם.
 "ואת מתמחה באופטיקה" ספק שאלה ספק אמירה יצאה מפיו.
 "כן. איך אתה.. מאיפה יכולת הניחוש המדהימה הזו?"
 משך בכתפיו.
 "ובכל זאת.." לא ויתרתי.
 "ניחוש"
 "ניחוש פראי ומוצלח מאוד. איך חשבת דווקא על זה?" אני לא
מוותרת. זה לא יעזור לו!
 "סתם. אני יודע שאופטיקה הוא אחד מהתחומים, אז שאלתי"
 "זו היתה פגיעה בול" אבל איך??
 "מעניין לך?"
 "כן"
 "וקשה לך" אמר.
 "נכון" הסטתי את מבטי לצד. זה כבר הכניס אותי ללחץ. רואים
עליי שקשה לי? רגע אחד, אני רוצה להבין פה משהו - אני שקופה?
 "מדוע אינך בטוחה ביכולות שלך?"
 "לא אמרתי דבר כזה. מה גורם לך לחשוב ככה?"
 "השקיעות שבקולך"
 "שקיעות? מה פתאום! זה לא נכון. לא שקעתי" סתם מדבר שטויות.
 "את לא היחידה, את יודעת"
 "וזה אמור לעודד אותי?" נו, באמת.
 "את אוהבת את מה שאת לומדת?"
 "כן"
 "את נהנית?"
 "משתדלת"
 "אם בסך הכל טוב לך עם הדבר שבו תעסקי, למה את כל כך חוששת
ממנו?"
 "כי יש אחרים הרבה יותר טובים ממני"
 "את חייבת להיות בטוחה בעצמך. אם הגעת לתואר שני, כנראה שאת
בכל זאת במקום הנכון. ואם את לא בטוחה בזה, יש מישהו אחר שבטוח
בשבילך. תאמיני בעצמך"
 "אני משתדלת" אני ממש טובה. העוגיות האלה ממש טעימות. אולי
אפתח עסק של עוגיות ואחלק לוח מספרים אופטי חינם לכל מי שיקנה
מעל שני ק"ג?
 "העוגיות ממש טובות" כאילו קרא את מחשבותיי.
 "בדיוק חשבתי על זה, אבל הצניעות לא אפשרה לי לומר זאת בקול
רם"
 "קלטתי. פתאום קרנת" הביט בעיניי כאילו ניסה לקרוא אותן.
 "ספר לי משהו" אינפוט. איי ניד מור אינפוט!
 "סיפרתי לך יותר מידיי. אני לא אוהב לדבר על עצמי כל כך
הרבה"
 "הרבה? הדבר היחיד שסיפרת הוא שאתה אף פעם לא יוצא לחופש"
 "והדבר היחיד שאת סיפרת הוא שאת חוששת מהיכולות שלך"
 "מעולם לא אמרתי את זה!" נכנסתי מיד לעמדת התגוננות.
 "לא היית צריכה"
 "למה אתה עושה לי את זה?"
 "את מה?"
 "מערער לי עוד יותר את הבטחון העצמי" האם זו הנקמה שלו? אמנם
הייתי מגעילה, אבל לא עד כדי כך. זה לא מגיע לי. אני לא צריכה
אותו לערעור מצבי הנפשי. בשביל זה יש לי אותי. תודה רבה.
 "אני מצטער. לפעמים אני שוכח שאני יודע מ--  כלומר.." נאנח
עמוקות ומישש את מצחו.
 "אני מצטער. לפעמים אני שוכח שאסור לי לפלוט כל מה שאני
יוד--  מה שאני קולט" נראה מוטרד מאוד. גם לא דיבר בהגיון.
אסור לו לפלוט דברים שהוא יוד.. יודע?? מה לעזאזל זה אומר?
אולי הוא באמת קורא מחשבות. אולי באמת יש לו כוחות על-טיבעיים
ו.. זה אומר שכל מה שאני חושבת ברגע זה הוא שומע, או רואה, או
קולט או.. משהו!!
 די. זה כבר מעבר ליכולתי. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
אבל, רגע! אלה, הרגעי. את הרי בכלל לא מאמינה בקוראי מחשבות
ובכל הממבו-ג'מבו הזה שמוגדר כ'כוחות על-טיבעיים'. את לא
מאמינה בעב"מים, לא בקריאה בכף יד, לא בקריאה בקלפים או בקפה
ובטח שלא בקריאת מחשבות. כל אלה הם שטויות. אז למה, לכל
הרוחות, זה כל כך מפחיד אותי עכשיו??!
 יושב מולי בנאדם שקורא אותי כמו ספר פתוח. איש מעולם לא עשה
זאת ואיש לעולם לא יעשה זאת. כלומר, אני לא אתן לאיש לעשות זאת
שוב! מה לא בסדר פה? או שאני הרבה יותר שקופה ממה שחשבתי או
ש.. או ש.. ש.. אני לא מוכנה עדיין לדון באפשרות השניה. פשוט
לא מאמינה בזה וזהו!!
 "את בסדר?" שאל.
 "בסדר גמור. אתה בסדר?"
 "כן."
 "יופי"
 "טוב"
 "טוב" מה עכשיו? אסור לי לחשוב על שום דבר. הוא ידע מיד.
עדיף שאלך.
 "אני חושבת שאלך" טפחתי על שוקיי ונעמדתי.
 הוא לא ענה.
 "אני הולכת" אולי תעצור בעדי? תגיד לי שאתה רוצה להשאר
בחברתי? אולי תגיד לי שאתה מצטער ושלא התכוונת להעליב אותי, או
לפגוע? נו!
 "אני אלווה אותך לדלת" נעמד.
 "טוב" מלהיב ממש.
 "אלה," אמר תוך כדי התקרבות לכניסה "אולי שכדאי ש-"
 "מה?"
 "הקשר הזה נועד מראש לכשלון. אני מציע שנוותר על הרעיון" פתח
את הדלת.
 "קשר? מה פתאום קשר?" לא זכרתי שהזכרתי משהו בנושא בקול רם.
וחוץ מזה, למה לא? אני לא מספיק טובה? "-וחוץ מזה, למה לא?"
 "זה לא משנה. זה פשוט לא ילך" הביט בריצפה.
 "זה כבר לא הולך" תיקנתי אותו.
 "נכון. זה כבר לא הולך" אישר והוסיף לעצמו-משהו "ועוד חודש
אאלץ לעבור שוב"
 "אז.. שלום" מה נשאר להוסיף?
 "שלום שלום" עדיין לא הביט בי. זה לא שהוא חייב לי משהו, אבל
בכל זאת ציפיתי שיביט בי כשהוא אומר לי שלום, כמו בנאדם. כמו
שצריך.
 "רק עוד דבר קטן. רציתי להודות לך על כיוון הדרך לחתונה. זה
עזר לי מאוד"
 "אין בעד מה" חייך. אאווףףף.. אולי בכל זאת??
 "ביי"
 "שלום" ויצאתי. אז זהו? ככה זה יגמר עוד לפני שזה ממש
התחיל??

 כמובן שחשבתי עליו כל הערב, כל הלילה, כל הבוקר וכל הצהריים.
לא הצלחתי להוציא אותו מראשי בשום אופן. ניסיתי להתעסק בדברים
הכי חשובים ובדברים הכי סתמיים וכלום. אפילו התנדבתי לסדר את
ארון הקלסרים. לסדר אחת ולתמיד את הדפים בסדר כרונולוגי.. שום
דבר לא עזר. תייקתי שני דפים וחלמתי שעה. עוד ארבעה ובהיתי
שעתיים. אני לא יכולה לתת לו להתחמק ממני ככה. אני צריכה עוד
לברר איתו כמה דברים. אולי גם ללמוד דברים חדשים. אני לא יכולה
ככה לגדוע את זה. לא, זה בכלל לא מקובל עליי. בשום פנים ואופן
לא!

 כשחזרתי מהעבודה, בדרך לדירתי, נתקלתי בו.
 "שלום" חייך את חיוכו השובה והמשיך לרדת. ציפיתי שיהיה קריר
יותר לאחר מאורעות ליל אמש, אבל הוא התנהג כאילו לא קרה כלום.
לא האמנתי שלא זכר מה קרה, אך גם סרבתי לקבל התנהגות אדישה.
הרי קרה משהו. הגענו יחד לאיזו מסקנה.. עברנו את שלב ה'זרים'
והגענו ל'מכרים'. מכרים מתייחסים זה לזה ביתר קירבה. אפילו
שואלים 'מה נשמע?' ו'מה חדש?' וגם אם לא מתאים לו לשאול לשלומי
עקב המאורעות האחרונים, הוא עדיין צריך להביע איזשהו יחס תואם.
אני חושבת שזה בסיסי. אני לא טועה. לא בזה.
 "היי. ההממ.." להגיד או לא להגיד?
 "שלום. אני נורא ממהר" להגיד! בטח שלהגיד!
 "אתה פנוי הערב?" זה נשמע רישמי מידיי.
 "אני לא-"
 "זה שום דבר מיוחד" קטעתי אותו. הוא לא יעיז לסרב לי. א-א,
בשום אופן.
 "זה לא-"
 "סתם ארוחת ערב צנועה בחברתך. זה הכל. שום דבר מחייב, חלילה"
שלא יחשוב שאני מחזרת אחריו.
 "אני לא בטוח שכדאי" היסס.
 "איפה בדיוק החוסר כדאיות נכנס פה?" למה הוא כל כך מהסס? זה
לא שאני מתכוונת לאכול אותו לארוחת הערב.
 "תראי," נאנח עמוקות. היה לו ממש קשה עם זה. אני רק לא
הצלחתי להבין מדוע. אם אני ממש מכבידה עליו, מעיקה עליו
ומציקה, שיגיד את זה במילים הכי פשוטות ואני אעזוב אותו. אבל
כשהוא מתחמק בתשובות שאינן מספקות אפילו את קצה קצהן של
התשובות שאני מצפה להן מאדם בוגר, אני לא רואה שום סיבה להניח
לו. מצטערת. הוא יכול לתבוע אותי אם הוא רוצה. חוץ מזה, הוא
עדיין מוצא-חן-בעיניי, כך שידרש תירוץ טוב במיוחד כדי לגרום לי
להניח לו.
 "אני יודע שהתשובות שלי נשמעות לך מתחמקות ולא נימוסיות. אני
פשוט.. הפלתי את עצמי לבוץ בפעם השניה ברציפות ואני לא רוצה
לעבור את כל שבעת מדורי הגהנום שעברתי בפעם הקודמת" סירק את
שערו לאחור ותקע ידיו עמוק עמוק בכיסי מכנסיו.
 "בגלל זה עברת לכאן?" שאלתי.
 "כן" ענה בחצי קול.
 "והכל קשור למקצוע שלך" הבנתי.
 "חיובי" ענה.
 "ועדיין אין סיכוי שאדלה ממך פרטים נוספים.."
 "נכון. אני חייב ללכת, אחרת יתרחש אסון" מיהר במורד
המדרגות.
 "אני מחכה לך היום בשמונה וחצי" קראתי אחריו, אך לא שמעתי
תשובה. הוא כבר היה רחוק. נשמע לי מסכן כל כך. אדם שכל חייו
מוקדשים לעבודתו. מעניין אם בחירת המקצוע היתה שלו. אולי כפו
אותה עליו. אולי הוריו הפולנים הכריחו אותו להמשיך את מסורת
המקצוע המשפחתי והוא נאלץ להפוך להיות סוכן מכירות מדוכא של
גומיות לתחתונים. תסכימו איתי שבמקצוע הזה באמת תלויים אנשים
רבים. אם יצא לחופש, אנשים ישארו עם התחתונים למטה..
 אבל הוא כבר הודה שהוא מכור לעבודה. יש אנשים כאלה, שלא
יכולים בלי לעבוד. במחשבה שניה, אם היה 'וורקוהוליק' אמיתי,
היה נשמע יותר נלהב מעבודתו.

 ברבע לתשע הוא הקיש על דלתי. אם להודות באמת, לא ציפיתי
שיגיע בכלל. הוא הצליח לשכנע אותי בשיחתינו החטופה בצהריים.
לכן חיכיתי לו, אך לא ממש ציפיתי לו. כשהוא הגיע, הייתי כמעט
מופתעת.
 "אני מצטער שאיחרתי" נכנס פנימה בהזמנתי.
 "זה בסדר. תחשוב על זה כעל ביקור פתע. הייתי בטוחה שלא
תגיע"
 "רגע, אבל אמרת-"
 "כן. כן, אני יודעת. אבל לא הגבת. לכן לא הייתי בטוחה במאה
אחוז"
 "יתכן שלא שמעת. הייתי די רחוק" התישב ליד שולחן האוכל.
 "אני מקווה שהספקת להגיע בזמן, שלא איחרת ושלא קרה אסון"
 "כן. הכל בסדר. עוד רגע, והם היו מסיימים את היום בבית
החולים"
 "מה קרה?" זה נשמע מדאיג.
 "הזעיקו אותי מישיבה חשובה. הקורה היתה לא יציבה, ואם הייתי
מאחר ברבע דקה - היתה נופלת ועשרה פועלים היו מובלים לטיפול
נמרץ" עצם עיניים.
 "אבל הכל נגמר בסדר"
 "כן"
 "תודה לאל"
 "כן. תודה"
 "היתה לך ישיבה בדירה?" ישיבת עסקים?
 "כן. היתה לי שיחת ועידה. בטלפון"
 "אה." שיהיה "אפשר להציע לך קפה?"
 "וודאי. שחור, שני סוכר"
 "יש לי לחמניות טריות. הן יצאו לפני שעתיים מהתנור"
 "זה מה שאמרו לך?"
 "אה-ה"
 "הן מהבוקר" קבע נחרצות כמעט.
 "איך אתה יודע? הן רכות, הן חמימות והן מריחות נפלא"
 "אני לא אומר שהן לא מהיום, הן פשוט מהבוקר. אין לי שום בעיה
לאכול אותן"
 "אבל המוכר אמר לי.." למה הוא שיקר?
 "כדי שתקני"
 "באמת לא הייתי קונה"
 "רואה?"
 "כן. רוצה ריבת שזיפים?"
 "טובה?"
 "מצויינת. אמא שלי הכינה"
 "מממ.. שמעתי שמאכלים של אמהות הם הכי טעימים"
 "לא כולם, אבל רובם. מה אמא שלך מכינה הכי טוב?"
 "לא יודע. אין לי אמא" הגשתי לו את הקפה והוא שקע לתוכו.
 "מתי היא נפטרה?"
 "לא יודע" עכשיו הוא ניסה לברוח באמצעות הלחמניה 'הטריה'
מהבוקר.
 "אם היא חיה, למה אתם לא בקשר?"
 "זה בלתי אפשרי" אולי כדאי שאניח לו.
 "למה?"
 " 'אלה' זה שם מאוד מיוחד. איך הגיעו אליו?" שינוי נושא
פראי.
 "מה כל כך מיוחד בו? סתם שם של עץ. אני לא אוהבת אותו"
 "שם יפה מאוד"
 "תודה. אמסור לאמא שלי. ומה עם השם שלך, איך ההורים שלך חשבו
עליו?"
 "לא יודע. אני חושב שלא הם נתנו לי אותו"
 "אם לא הם, אז מי כן?"
 "מעולם לא חשבתי על זה"
 "מעולם לא חשבת על השם שלך?" מוזר.
 "לא"
 "זה קיצור של 'אליהו'?"
 "..כן. משהו כזה. אלה, במה את מאמינה?"
 "מה זאת אומרת?" אני מאמינה בהרבה דברים.
 "ספרי לי על דברים שאת מאמינה בהם. הכל, מכל תחום" התרווח
בכסאו.
 "אני מאמינה במדע. כל דבר מוכח מתקבל אצלי ללא עוררין. אני
מאמינה פחות בענייני הרוח.
כל גלגולי-הנשמות למינהם. קריאה בכף יד, בקלפים"
 "את מאמינה באלוהים?"
 "ההממ.. לא. לא ממש"
 "בכלל בכלל לא??" נשמע מופתע משום מה.
 "לא. אני מאמינה שיש משהו"
 "'משהו' כמו מה?"
 "איזה.. משהו כמו.. שלא יד המקרה גרמה לזה"
 "אולי את מאמינה ב'ציפורי המקריות'"
 "'ציפורי המקריות'?"
 "מילן קונדרה. 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום'. קראת?"
 "לא. אני לא מסתדרת עם הנושאים האלה"
 "גיבורי הסיפור נפגשים במקרה בפעם הראשונה. אחרי זה ישנה עוד
תקרית מיקרית ועוד אחת, והכל קורה במקרה. הסופר מעלה לבסוף את
השאלה: מה אם כל המקריות הזו איננה מקרית כלל וכלל? הוא מכנה
זאת 'ציפורי המקריות'. הן כאילו עומדות על כתפי האדם ומכוונות
אותו אל.. המקריות."
 "אז יתכן, באמת, שאני מאמינה בחוסר מקריות. אבל לא הייתי
מגדירה את הדבר הזה כ'אלוהים'. 'אלוהים' זו מילה מאוד גדולה.
גדולה עליי לפחות" נגסתי בלחמניה שלי.
 "למה את מרגישה ככה?"
 "יש כל כך הרבה פילוסופיות בכל הקשור לאלוהים. אני לא מתחברת
לאף אחת מהן. הוויכוח החוזר ונשנה על בריאת העולם, למשל. למה
זה משנה איך הוא נברא? הרי בסופו של דבר כולנו הגענו עד הלום
בצורה זו או אחרת. הוויכוח נראה לי חסר טעם"
 "אך זוהי מהות הפילוסופיה. הפילוסופיה עוסקת בחקר הכולל של
בעיות העולם והנהגתו. היא עוסקת במהות ומתעמקת במבנה העולם
והטבע"
 "אני לא פוסלת את כל ההתפלפלות הזו, חלילה. זה לא מקומי
בכלל. אני פשוט לא מבינה בשביל מה צריך את כל הטחינה הזו. מה
מקבלים ממנה בסופו של דבר?"
 "מגיעים להתרחבות הדעה. ריבוי המחשבות הזה מביא את האדם
לחשוב על דברים שלא היה חושב עליהם בהכרה האנושית לה הוא רגיל.
זה מספק את הוכחת הקיום"
 "'אני חושב, משמע אני קיים'?" רציתי להיות בטוחה שהבנתי.
 "כן"
 "אני מניחה שצריך מאוד לאהוב את זה"
 "אני מניח שאת צודקת" חייך.
 "אני תמיד צודקת" הרמתי גבה "היה לך ספק?"
 "מעולם לא" עשה פרצוף שרמנטי וניפח חזה.
 "אפרופו 'אמונה', שמעתי משהו יפה לפני כמה ימים"
 "מה?" נראה מסוקרן-משהו.
 "איך מצחיקים את אלוהים?"
 "איך מצחיקים את אלוהים.." חיוך רחב נפרש על שפתיו "נו,
איך?" נעשה דרוך ורכן לעברי.
 "מתכננים תכנית" אמרתי וחיכיתי לתגובה.
 אלי צחק. הצחוק שלו היה מעין צחוק מרוצה כזה.
 "זה טוב. אני צריך לזכור לספר את זה לסגן שלי" מלמל לעצמו
והמשיך לחייך בינו לבין עצמו.
 "אז מה אתה עושה חוץ מלעבוד?" שיניתי נושא. בטח יש עוד משהו
שהוא עושה. חייב להיות.
 "כלום"
 "אפילו לא רואה טלויזיה?"
 "לא במיוחד"
 "אני מבינה שעל מערכת יחסים אין בכלל על מה לדבר"
 "נכון. אין לי זמן להקדיש לזה"
 "אתה לא חושב שזה דבר שצריך להשקיע בו? שכדאי?"
 "זה דבר שצריך להשקיע בו, אבל לא כשאתה יודע שלאחר הצלחת
ההשקעה, לא תוכל להקדיש לזה אפילו רגע נוסף אחד"
 "מה זאת אומרת? אתה רוצה להשאר בודד ומכור לעבודה עד יומך
האחרון? הרי יבוא היום שתיפול תחת עומס החיים ולא תוכל להמשיך
בקצב. למה אתה מתעלל בעתידך בצורה אכזרית שכזו?"
 "את פשוט לא מבינה"
 "מה, מה אני לא מבינה? תסביר לי"
 "זה לא כל כך פשוט"
 "למה? השאלה היא פשוטה למדיי: האם אתה רוצה לבלות את שארית
ימיך לבד?"
 "זאת לא שאלה שאני יכול לענות עליה"
 "למה לא?"
 "כי 'אהבה' היא לא חלק מהדברים שנכללים באפשרויות שלי"
 "מה? מה זאת אומרת?" זה לא יכול להיות שבאמת שמעתי את מה
ששמעתי. התחלתי לאבד את קור-רוחי. הייתי מודעת לזה.
 "לא נועדתי לאהוב כמו שאת מגדירה 'לאהוב'" הוא - לעומתי,
נשאר שליו לחלוטין.
 "אתה בנאדם. יש לך צרכים. כל אחד זקוק לאהבה. אני בכלל לא
קונה את זה. אני חושבת שאתה סתם מנסה להמציא איזו תיאוריה
מפוקפקת ששלפת הרגע מהשרוול" נעמדתי כועסת. הוא דיבר שטויות.
אין דבר כזה. כל אחד זקוק לחום, להבעת רגש חיבה.. לאהבה.
 ניגשתי לכיור.
 "את לא צריכה להתעצבן. אחרי הכל זה אני ולא את. את עדיין
יכולה לאהוב את מי שאת רוצה" נעמד מאחוריי.
 "ואתה לא יכול לאהוב את מי שאתה רוצה. זה מה שאתה מנסה
לומר?"
 "כבר אמרתי לך, 'אהבה' לא נמצאת ברשימת האפשרויות שלי"
 "לא היתה מעולם אף אחת שגרמה לך לרצות לזרוק את הכל לעזאזל
ולהיות רק איתה?"
 "היתה" נאנח והתרחק. הפנה אליי את גבו.
 "ומה קרה?"
 "למה זה כל כך מעניין אותך? למה זה כל כך מציק לך?" הסתובב
אליי חזרה כשידיו על מתניו.
 "כי אני לא תופסת איך יתכן שבחור כמוך חי בגפו וזה לא מטריד
אותו. אתה חכם, אתה טוב לב. אתה יודע הרבה דברים שאחרים לא
ידעו לעולם. יש לך חוש מיוחד. אתה יודע תמיד מה יהיה הצעד הבא
שלי, עוד לפני שאני יודעת מהו. בכל היומיים וחצי שאני מכירה
אותך, לא ראיתי אותך מתעצבן אפילו פעם אחת וזה לא שלא נתתי לך
הזדמנויות. אתה תמיד מחייך. אתה מקסים, לדעתי. אתה כמעט מושלם,
לולא הדברים המוזרים שאמרת עכשיו. איך יתכן שאף אחת עדיין לא
תפסה אותך? זה לא נתפס אצלי. תסכים איתי שזה פשוט לא הגיוני.
זה פשוט לא הגיוני. מה לא בסדר איתך?!" רקעתי ברגלי. אני
מפספסת משהו. מה אני מפספסת? אני בטוח מפספסת כי אז זה לא היה
מציק לי כל כך. זה היה נשמע הרבה יותר הגיוני ממה שזה נשמע
כרגע. עכשיו זו סתם אגדה קסומה ללא כל תכלית ממשית.. אז איפה
הפיספוס פה.. לכל הרוחות!!
 "את לוקחת את זה קשה מידיי, אלה. אולי נעבור נושא?"
 "לא" קבעתי חד משמעית.
 "למה לא?" השלווה הזו שלו גרמה לי לאבד את שיווי משקלי מרוב
זעם.
 "כי לא. אני רוצה לנסות להבין אותך, להכנס לראש שלך ולהבין
למה זה כל כך לא מטריד אותך. אתה כאילו אדיש לזה. אני לא
מבינה איך אפשר להיות אדיש לאהבה?"
 "אני לא אדיש לאהבה. אני פשוט לא אוהב כמו שאת אוהבת"
 "איך אתה אוהב?"
 "אני אוהב כמו שאח אוהב את אחותו. כמו שאב אוהב את בנו. כמו
ש.. ש.. עם אוהב את אלוהיו" השוואה מעניינת.
 "מעין אהבה ללא תנאים?" האם זה המכנה המשותף אליו הוא חותר?
 "משהו כזה" התישב על הספה בסלון.
 "אהבת-אמת היא אהבה ללא תנאים" הערתי והתישבתי על השולחן,
מולו.
 "אהבת-אמת היא אהבה המתממשת אחת למאה שנה. היא לא שייכת לחיי
המציאות היומיומיים"
 "אז בוא נניח שאתה פוגש את אותה אהבת-אמת וזו אכן אותה אהבה
המתממשת אחת למאה שנה. אתה עלית בגורל וזכית בה. איך תענה
על זה?"
 "אני חייב לומר לך שמעולם לא ניהלתי שיחה עם אף בנאדם, כמו
זו שאני מנהל איתך עכשיו" חייך והסתיר את פניו בידו הימנית.
 "זה טוב או רע?"
 "זה טוב. עכשיו אני מבין למה פגשתי דווקא אותך במסע הזה"
 "איזה מסע?"
 "בטיול הזה, סביב העולם. סיפרתי לך שהייתי בחו"ל. פגשתי
אנשים מעניינים, אבל אף אחד מהם לא הכריח אותי מנטאלית, לעשות
אתנחתא, לחשוב ולמצוא תשובות לכל השאלות האלה שאת מעלה בפניי.
אמרת שאת לא בעייני הרוח, אבל את מאוד כן. תראי איך את מגיבה
לנושא האהבה. הרי כל כולך נרעשת ונרגשת. את מעלה בפניי נקודות
מחשבה שבדרך כלל אין לי זמן לעצור ולחשוב עליהן. אין לי זמן
להגיע לקצה המחשבה עליהן"
 "אולי בגלל שאתה הראשון שאמר לי דברים שמעולם לא שמעתי. אתה
לא אדם רגיל בשבילי, כבר אמרתי לך. גם אתה גורם לי לתהות על
דברים שמעולם לא הקדשתי להם יותר מחמש שניות של תשומת לב"
 "כן. אני יודע שאני לא רגיל. אך גם את מאוד לא
קונבנציונאלית"
 "אני? אני הכי קונבנציונאלית שאפשר להיות. אני הבחורה הכי
רגילה שפגשתי בחיי. איך בכלל יכולת לחשוב אחרת?"
 "אני אומר לך. את אולי עדיין לא יודעת. אך את מאוד מיוחדת.
ועובדה שאני יושב ומדבר איתך ולא עם אחרת"
 "אתה סתם מנסה להתחנף, אבל זה לא יעזור לך. אנחנו נסיים לדון
בנושא ההוא"
 "אני יודע שלא אצליח להתחמק ממך. כבר הבנתי עם מי יש לי
עסק"
 "טוב מאוד"
 "למה את עדיין לא מצאת לעצמך אהבה חדשה?"
 "אני? אאממ.. למה?" פחדנית שכמוני. שואלת וחוקרת ודורשת ממנו
תשובות אמיתיות ולא מתחמקות ומה עושה בסוף? מתחמקת בדיוק
כמוהו. צבועה.
 "יש לך כל כך הרבה להעניק ואני לא רואה אותו"
 "כי הוא הלך. החליט שזה לא בשבילו"
 "מחויבות זו מילה שמפחידה גברים. זה בדם שלהם" אמר.
 "לא. מחויבות זו מילה שהורגת גברים. אני רק לא מבינה למה.
אולי בעצם מאותה סיבה ש'אהבה' לא נמצאת בקטגוריה שלך"
 "זה בכלל לא אותו דבר"
 "למה לא? גם אתה וגם הם פוחדים שתפסידו משהו אם תתחייבו. אתה
בגלל האובססיביות שלך לעבודה, והם כי יש עוד כל כך הרבה נשים
בעולם שהם חייבים להספיק"
 "אלה, בקשר אליי, אין לך מושג. רדי מזה"
 "אני יודעת שזה סודי ביותר או משהו כזה ושאתה לא יכול לגלות
לי בדיוק מה זה, אבל אתה לא יכול לבקש ממני להפסיק לחשוב על
זה. זה לא דבר שאתה יכול לבקש ממני בכלל.. אלא אם אתה.. אלוהים
או משהו כזה"
 "את יודעת שלכל אחד יש שמץ אלוהות בתוכו" חייך חיוך צדדי.
 "אתה בטח מתכוון ל'תסביך אלוהים', כמו שיש לרופאים" שילבתי
רגל על רגל.
 "לא. אני מדבר על מצפון"
 "מצפון?"
 "מוסר. לכל אדם יש חלקיק אלוהות בתוכו וזה למעשה מה שיצר
בטבע האדם את המוסר בעיקרו. את ההבחנה בין הטוב לבין הרע"
 "אני חושבת שאתה טועה. מצפון הוא חלק מחינוך שהאדם מקבל
בבית"
 "לחינוך יש חלק בזה, אבל ההבחנה בין טוב לרע טבועה באדם. אדם
שחונך לגנוב ולרצוח יודע שזה רע, אבל הוא עושה זאת כי חנכו
אותו לזה"
 "אני לא מסכימה איתך. אם הוא יודע שזה רע, אין שום סיבה
בעולם שיעשה זאת"
 "אולי זה עניין של דעה, אולי זה עניין של אמונה. אין פה מקום
לוויכוח"
 "אתה צודק. אולי"
 "לא אולי. בטוח שאני צודק" חיוך קטן על שפתיו.
 "שחצן" היכיתי קלות על ברכו.
 "מקנאה?"
 "לא. קצת."
 "אהבת אותו" הרצין חזרה.
 "את מי?"
 "את הבחור שהלך"
 "למה אנחנו חוזרים אליו?" אני לא רוצה לדבר עליו. זה עושה לי
רע.
 "כי עכשיו הגיע התור שלי להציק לך קצת. את שואלת אותי כל
הזמן שאלות, ואני לא מצליח להשחיל אף שאלה" קרב קרסול לברך.
 "אולי כי אני מפחדת שתשאל אותי שאלות קשות שאין לי כוח לדון
בהן, אפילו לא עם עצמי"
 "עכשיו אין מנוס. את חייבת לי" לא התכוון לוותר לי.
 "או.קי. שוט. מה השאלה?"
 "אמרתי שאהבת אותו"
 "אהבתי. כבר לא. היה לי קשה לרדת מהרעיון של לא להיות איתו,
אך מכורח המציאות לא נשארה לי ברירה אלא להניח לזה"
 "את חושבת עליו לפעמים?"
 "משתדלת מאוד שלא, ואם הוא מתגנב למחשבותיי בכל זאת, אז כן.
לא נשאר לי אלא לתהות ולעלעל בימים שהיינו יחד" הוא הביט בי אך
לא ממש ראה אותי. בהה לרגע. פתאום הצלחתי לזהות בעיניו שמץ -
ולו הקטן שבקטנים, של.. קנאה?! אולי אני לא ממש מדייקת בהבחנה
שלי, אבל היתה לפניו הבעה אחרת. הבעה שלא ראיתי עליו עד כה.
פתאום התחשק לי לחבק אותו. הללויה, הוא אנושי. יש לו רגשות
ותחושות. אימצתי אגרופים חזק וממש החזקתי את עצמי לא לנשק אותו
על הלחי רק כדי להביע את שמחתי על היותו קצת יותר אנושי ממה
שהוא מתאר את עצמו.
 "אתה יודע, יש משפט באנגלית שאומר: Love will tear us apart
. זה לא משפט שמישהו נורא חשוב אמר, או משפט עם המון מוסר
השכל. זה פשוט משפט שעובד לכל כך הרבה כיוונים, ובכל כך הרבה
מישורים" רציתי לתפוס את הרגע. רציתי לנצל את רגע החולשה
שזיהיתי אצלו, ואולי לגרום לו להפתח בנושא הזה רק עוד קצת
יותר.
 "למשל?"
 "קח אדם שלא חווה אהבה מעולם ותגרום לו להתאהב, הרי שיצרת
בנאדם חדש. לעומת זאת אדם שכל חייו אהב והאהבה נלקחת ממנו,
הופך לסמרטוט. ולא רק זה. כמה פעמים שמעת על מקרה שבחור גרם
למריבה בין שתי חברות טובות, או בחורה שהפרידה בין שני חברים?
אהבה גורמת לאדם להשתנות בכל הגישה שלו, בכל תפיסת החיים שלו,
בכל הקשור לעתידו. אבל אסור לשכוח שאהבה היא בסך הכל דבר טוב"
 "אז למה אינך מחפשת אהבה חדשה?"
 "לא יודעת. פתאום כבר אין לי כוח. המשקע מהפעם האחרונה היה
כבד מדיי בשבילי" הבטתי עמוק בפניו. הוא ממש גמע את דבריי.
פתאום יש דבר שאני יכולה ללמד אותו. דבר שהוא עדיין לא חווה על
בשרו מטעמים, שלטענתו, אינם קשורים ישירות אליו. הרי זה לא
ב'קטגוריה' שלו..
 "את תמצאי את המיועד לך" כמעט לחש.
 "אתה נשמע כל כך בטוח, שאני כמעט מאמינה לך"
 "תאמיני. אני יודע" נאנח ואז כבר לא יכולתי להתאפק יותר.
רכנתי לעברו ונשקתי לו.
 "אני מצטערת" נעשיתי נבוכה. לחיי בערו ובטח הסמקתי כמו
עגבניה בשלה.
 "למה עשית את זה?" נגע בשפתיו.
 "כי לא יכולתי להתאפק יותר. זה לא יקרה שוב"
 "אסור שזה יקרה שוב!" נעמד בבת אחת. לא כעס, אבל האסרטיביות
נשמעה היטב בקולו. לא היה מקום לטעויות.
 "זה לא" הרגעתי אותו.
 "אני צריך ללכת" פנה אל הדלת.
 "בגלל שנשקתי אותך?" עקבתי אחריו. הוא לא רציני.
 "זה לא משנה בגלל מה. אני צריך ללכת. אסור לי בכלל להיות
פה"
 "מה?" מה פתאום? מאיפה כל זה בא?
 "היה לי נעים מאוד, אבל כבר אמרתי לך בעבר שהקשר הזה נועד
מראש לכשלון"
 "לכשלון של מי?"
 "שלי"
 "למה?"
 "להתראות" לא יסף ויצא.
 נשארתי תקועה מול הדלת הסגורה ולא יכולתי להאמין שקרה מה
שבאמת קרה. למה להיות איתי ולהנות בחברתי משמע כשלון שלו? איזה
מן קו מחשבה מעוות זה? זה נשמע כאילו התערב עם מישהו שלא יצליח
למשוך את תשומת ליבי, והצלחה - משמעה באמת כשלון. אבל, נו
באמת, מה זה צריך להביע? מה יש לו? אולי הוא באמת איזה מופרע
שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו? איך בכלל נכנסתי לכל זה. שיט! איך
אני תמיד נכנסת לכל מערכות היחסים המתוסבכות האלה. שיט, שיט,
שיט! אני לא יכולה לתת לו ככה ללכת. אני רוצה הסבר משכנע אחת
ולתמיד. נמאס לי. הוא לא יצא מהדירה שלי, יגיד לי שהכשלון שלו
הוא בזה שנהנה בחברתי ולא יצפה ממני לאיזושהי השתאות. אני לא
מוכנה בשום פנים ואופן. זה לא מקובל עליי!
 פתחתי את הדלת בכעס ועליתי למעלה מתכננת לומר לו בדיוק מה
שאני חושבת עליו ועל התאוריות המזוייפות שלו. הרי אני ראיתי את
המבט שנשקף מעיניו כשדיברתי על האקס שלי. אני ראיתי. יש דברים
שאי אפשר להסתיר, גם אם נורא מתאמצים! זה פשוט לא עובד ככה.
 הרמתי את ידי להקשה עצבנית על דלתו, אך כמו בפעם הקודמת,
הקדים ופתח את הדלת.
 "עשה לי טובה," התחלתי ברוגז "גם אם אתה יודע שאני באה,
לפחות תעשה את עצמך מופתע ותן לי את הסיפוק בלדפוק לך בעצבנות
על הדלת!"
 "מה?" בכלל לא הבין מה אני רוצה ממנו.
 "שמעת אותי היטב" לא חיכיתי להזמנה מצידו ונכנסתי פנימה.
 "למה את פה?" כרגיל היה רגוע ושליו מה שהוציא אותי מדעתי עוד
יותר.
 "אתה לא יכול להגיד שנהנת לדבר איתי ולהוסיף כמעט באותה
נשימה שזה כשלון מצידך. איך אתה בכלל מעז לומר לי דבר כזה?"
צעקתי עליו.
 "לא אמרתי שההנאה לשוחח איתך ולהיות איתך הם הכשלון שלי.
אמרתי שאם הקשר הזה יצליח, הדבר יחשב לי לכשלון"
 "למה, מישהו עומד לך עם משאבה על העורק הראשי ומחכה למצוץ את
דמך עם כל צעד לא בטוח?" זעמתי, פשוט זעמתי!
 "אלה, אני מציע שתלכי" ..רגוע, רגוע. לא קורה כלום, רק כדאי
שאלך. אאאררר!
 "אם אני הולכת, אני לא חוזרת!" וואו, עכשיו הוא בטח ממש
משקשק.. מטומטמת.
 "זה יהיה עדיף" והוא כבר פתח חזרה את הדלת כרמז עבה ביותר
שאיישם את איומי.
 "לעזאזל איתך. אתה פשוט לא מבין מה אתה מפסיד בחיים. אם ככה
אתה בונה את עתידך, ככה הוא גם יראה. יום יבוא ואתה תראה
שצדקתי!" ויצאתי החוצה. הוא סגר אחריי את הדלת ואני נשארתי
לעמוד שם עוד רגע. הייתי צריכה לנשום. רעדתי בכל הגוף. נשמתי
בכבדות והייתי כל כך עצבנית שכמעט ולא שמתי לב לדיבורים שבקעו
לפתע מדירתו.
 לא זכור לי שהיה מישהו נוסף בדירה. הדירה היא דירה קטנה, ככה
שאף אחד לא יכול להסתתר מעיניי (אלא אם כן היה בשירותים, אבל
גם אז סביר להניח שהייתי שומעת את המים..). מאיפה הקול השני?
שמעתי שני קולות. זה גם לא יכול לבוא מהטלפון, כי אם כן הייתי
שומעת רק אותו. מה הולך פה?
 "אתה חייב להפסיק עם זה. מה קורה לך בזמן האחרון?"
 "גבי, עזוב אותי. אין לי כבר כוח"
 "אני יודע שאין לך, אבל אתה לא יכול להרשות לעצמך דבר כזה"
 "אני יודע שאתה צודק, אבל אתה חייב לנסות להבין אותי"
 "אני מבין, אבל בדיוק בשביל רגעים מסוג זה אני פה. אני יד
ימינך. תפקידי לתמוך בך במקרה ואתה מועד"
 "זה בדיוק העניין: אני לא מועד. אני אף פעם לא מועד!"
 "והנה פתאום זה קרה פעמיים ברציפות. איך תסביר את זה?"
 "אני עייף"
 "אלי, אתה לא עייף"
 "אני יודע. בדיוק כמו שאני לא מועד, ולא טועה ולא עייף ולא
אוהב.."
 "אוהב? מה קורה לך?"
 "כל המלחמות האלה, כל הדאגות האלה. כובד העולם על כתפיי.
נמאס לי. אבל אתה מבין, לי אף פעם לא נמאס. אני תמיד סופג את
כל המכות. כי אני לא נשבר, ואני לא מועד ואני לא עייף.."
 עמדתי סמוך לדלת ולא האמנתי למה ששומעות אזניי. מאיפה הגיע
הגבי הזה, ולמה, לכל הרוחות, לאלי אסור להיות עייף מפעם לפעם?
באיזו מן חברה הם חיים, מאיזו מן חברה הם באים? למה הגבי הזה
לא מרשה לאלי למעוד, הוא לא בנאדם? אף אחד לא מושלם. כל אחד
נשבר בסוף. אי אפשר להיות מושלם. זה פשוט בלתי אפשרי. גם
סופרמן אינו מושלם ואפילו אלוהים לא. והנה הבחור הזה סוחב את
כל כובד העולם על כתפיו ופלא שהוא מתמוטט לפני גיל 35? הוא לא
נח. הוא לא ישן. הוא לא אוהב. הוא לא מתעצבן. הוא יודע איך
להגיע לכל מקום. הוא תמיד יודע מה השעה בלי שעון. הוא תמיד
אומר, אף פעם לא שואל (למעט נושאים הקשורים באהבה). הוא חכם.
הוא משעשע. הוא יפהפה. יש לו חיוך אלוהי. יש לו עיניים כחולות
עמוקות מדהימות. הוא תמיד פותח לי את הדלת לפני שאני מספיקה
להקיש. הוא מציל את העובדים שלו רגע לפני שהאסון מתרחש. הוא
קורא אותי כמו ספר פתוח. הוא כמעט מושלם והוא יודע הכל. איך זה
יכול להיות??......... הו... הו...הו-שיט! שיט!
הההוו....הההוו.... לא. די. זה לא יכול להיות. אני סתם
מדמיינת. איפה נשמע כדבר הזה? זה בכלל לא הגיוני. אין דבר כזה!
אבל הכל - הכל -מוביל לזה ש... ש...ההההווו-שיט!!
 די! די! אלה, די! זה לא יכול להיות! אנשים יספרו שאני הוזה,
שאני חולמת בהקיץ. שהסיכויים שראיתי עב"מ גדולים פי מיליון
יותר! יצחקו לי בפרצוף. אולי השתגעתי? אולי אני לא נורמלית?
אבל הכל, פשוט הכל, מצביע לכיוון ברור שהוא.. הההוא.. הוא..א-
 ליבי פעם בקצב רצחני. רעדתי כפי שלא רעדתי מיימי חיי. רגליי
לא החזיקו אותי ונאלצתי להשען על הקיר כדי לא לצנוח ארצה. אתם
לא מבינים? אתם לא קולטים? הוא......הוא.....א........ פתאום
לא יכולתי לנשום. לא היה לי אוויר, או שאולי בעצם היה לי יותר
מידיי אוויר. הייתי זקוקה לשקית נייר. לחצתי על חזי והחלקתי
למטה עד לריצפה. אני צריכה עזרה. אולי זה התקף לב? אבל אני עוד
צעירה, אני לא אמורה לקבל עכשיו התקף לב...

 כשפקחתי עיניים ראיתי את שניהם רכונים מעליי. לרגע שכחתי מה
הביא אותי למצב הזה ונאנקתי בטון התפנקותי קל.
 "אלה," אלי דיבר אליי. הוא נשמע כמו מתוך חלום.
 "זו היתה טעות להכניס אותה לפה" גבי התרחק ממני.
 "גבי, אתה יודע שכל הדברים האלה הם החלטה שלי בלבד. אני לא
מקבל את כל ההסתייגויות שלך לגביי דרכיי הפעולה שלי. אל תשכח
שאתה עדיין רק האסיסטנט שלי" אלי התיישר. בחן אותי והתקרב אל
גבי.
 "אני לא חולק על החלטותיך, אני פשוט אומר שזו היתה טעות
להביא אותה לפה. היא עלולה לגלות, ואתה יודע מה קרה בפעם
הקודמת שהיינו קרובים לזה"
 "אני אמנם עייף וקצת נמאס לי, אבל השיפוט שלי חד מתמיד. אני
לא מעריך את חוסר הבטחון שלך בי ועל אחת כמה וכמה בהחלטותיי"
 "או.קיי. שתקתי" גבי לא הוסיף ואז זה היכה בי בשנית.
 "אלוהים אדירים!" מלמלתי לעצמי והתחלתי לייבב בשקט. הם
החליפו מבטים והתקרבו אליי.
 "היא יודעת!" קבע גבי.
 "אני מצטערת. אני מצטערת. מצטערת.." כיסיתי את פי באצבעותיי
וניסיתי להתרחק מהם ככל שרק ניתן לי (עד סוף הספה).
 "על מה?" הביטו בי שניהם.
 "היא יודעת. אני אומר לך בוס, היא יודעת"
 "כל הדברים שאמרתי לך, כל הביקורת שמתחתי עליך.. ואמרתי
שהתאוריות שלך מזוייפות.. אני הולכת למות.." עכשיו כבר ממש
בכיתי. הייתי בהיסטריה, ואני מודה באשמה!
 "את תהיי בסדר, אין לך מה לדאוג. את לא הולכת למות" אלי ניסה
להרגיע אותי בטון דיבורו.
 "אני חולמת, זה לא קורה. אני סתם.. אני סתם הוזה" דיברתי ספק
אליהם ספק לעצמי וספק לאוויר.
 "מה אתה מתכוון לעשות איתה?" גבי נשמע תקיף ואלי תקע בו
מבט.
 "תפסיק. אני אומר לך שיהיה בסדר. אתה מכניס אותה לפאניקה וזה
לא לעניין"
 "או.קיי. או.קיי. שתקתי. אבל היא יודעת" גבי הרים ידיים
כנכנע ואז שמתי לב שהוא..
 "שקוף.." הצבעתי עליו ביראה אינסופית.
 "מה שקוף, שאת יודעת?" סלנג, הם גם יודעים סלנג..
 "לא. אתה - שקוף" מלמלתי בחצי קול. יכולתי לראות דרכו.
בחיי.
 "כן, אני יודע. אבל את יודעת?" זו היתה שיחה אבסורדית
לחלוטין. אני בטוחה שאם הייתי מספרת למישהו היו שולחים אותי
מיד למוסד לחולי נפש.
 "אל תדאגי. אף אחד לא ישלח אותך לבית חולים לחולי נפש. אני
מבטיח לך"
 "אאאווויי.." הזדעקתי וכיסיתי את אזניי בכפות ידיי "אתה קורא
את המחשבות שלי. אני רוצה ללכת מפה.."
 "ששש.. הרגעי. את מוכרחה להרגע. אם לא תירגעי לא נוכל
להמשיך" אלי התישב על הקצה השני של הספה.
 "להמשיך במה? אתם הולכים לחקור אותי עכשיו? לא עשיתי כלום.
אני לא ידעתי. לא הייתי אומרת כלום גם אם הייתי יודעת. אני
נשבעת. בחיי." בטח יש להם שיטות עינוי מיוחדות במינן..
 "אל תשבעי בחייך, אין צורך. פשוט נסי להרגע" אלי ניסה לגעת
בקצה רגלי, אך נרתעתי לאחור.
 "לא!!" זעקתי.
 "למה? לא אעשה לך כלום"
 "אוי ווי!" נזכרתי לפתע במשהו נוסף..
 "מה, מה עכשיו?" שניהם הזדקפו.
 "נישקתי אותך" נישקתי אותו! הכף תכריע עכשיו על הגהנום.
בטוח!
 "נישקת אותה?" גבי כמעט יצא מעורו.. השקוף.
 "היא נישקה אותי. אתה לא עוקב??" ענה לו אלי.
 "לא התכוונתי. באמת. וסליחה שלא הייתי נחמדה אליך ושצעקתי
עליך ושהעברתי ביקורת..ההוויי..מה עשיתי לעצמי. איך אני תמיד
מצליחה להקלע למצבים הבלתי-אפשריים האלה" כבשתי פניי בידיי
ונאנחתי עמוקות.
 "אלה, את חייבת להבין שכל מה שאת רואה ושומעת בחדר הזה -
אסור שיצא החוצה"
 "לא, לא. בחיים לא. אני נשבעת.. כלומר, אני מבטיחה. אני לא
אשבע לעולם. לעולם אני לא אשבע, אני נשבעת! רק תן לי לחיות.
אני אפילו אחזור בתשובה אם תרצה. הכל. רק תן לי להמשיך לחיות"
 "אלה, מה קרה לך? את היסטרית ואת אומרת דברים שאינך מאמינה
בהם אפילו"
 "אלי, היא רוצה לחזור בתשובה. מה אתה עושה?" גבי ניגש אליו
מאחור.
 "גבי, שתוק!"
 "בשביל מה אני פה, אם אני לא עוזר? מה אני אוויר?"
 "כן!" זה היה חד-משמעי!!
 "אתה מכניס את עצמך לבור גדול"
 "טוב, רק עזוב אותי"
 "עזבתי"
 "תודה לאל"
 "מצחיק מאוד"
 "אלה," אלי הביט בי במבט מנחם ורגוע "אני יודע מה את חושבת.
אני יודע כמה את מפחדת. אני יודע גם שאת לא בטוחה שכל זה באמת
קורה. אני יודע"
 "אני יודעת. אתה יודע הכל. אני יודעת.." נשמעתי אומללה.
 "אך את חייבת להבטיח לי שכל זה לא יוצא מפה החוצה, אחרת יהיה
תוהו ובוהו רציני ואין לי כוח או זמן עכשיו להתחיל את הכל
מחדש. ואני מקווה שאת מבינה למה"
 "כן, בטח שאני מבינה"
 "גבי, בוא לכאן" גבי קרב אלינו.
 "הוא באמת שקוף, או שאני סתם הוזה, כמו שאני הוזה את כל
הסיטואציה הזו?"
 "כן, הוא שקוף. אבל אנחנו עובדים על זה" חייך לעברו.
 "תראו-" התישבתי "בגלל שהמצב הזה אבסורדי לחלוטין, אין סיכוי
שאגלה למישהו ויאמינו לי. הייתם צריכים לדעת את זה עוד לפני
שאמרתי לכם"
 "היא צודקת. מי יאמין לה?" אלי שלח מבט לגבי וגבי הנהן.
 "או.קיי, את משוחררת. היא משוחררת. לא?" תהה גבי.
 "אלה, תאמיני בעצמך. אל תתני לאף אחד להפחיד אותך. את יכולה
לכולם. ואת תמצאי את האהבה שלך, אהבת-אמת, כזאת כמו אחת למאה
שנה"
 "תודה"
 "ולעולם, אל תוותרי על משהו שאת מאמינה בו. אל תפחדי לומר
זאת גם אם  הבנאדם מולך חושב שהוא אלוהים. זכרי זאת"
 "אני אזכור"
 "עכשיו עיצמי עיניים" קולו היה מרגיע כל כך.
 "אני לא כל כך עייפה"
 "את צריכה לנוח. עבר עלייך הרבה מאז הבוקר" הנחתי את ראשי על
משענת הספה.
 "אתם הולכים?" ראיתי את אלי מתקרב לגבי.
 "עוד מעט" ענה.
 עצמתי עיניים לרגע קט, כאילו עפעפתי בעייפות ונזכרתי-
 "רגע, רציתי לשא-" ולא היה שם אף אחד. הייתי לבד בדירה. אותו
מקום, אותה שעה, אותה ספה, אבל לבד. איך זה יתכן? עפעפתי
לשניה, אולי לשתיים, אך לא ליותר. הם פשוט נעלמו. היו לי כל כך
הרבה שאלות לשאול אותם. אותו. איך זה יתכן, שלא אשאל אותו את
כל השאלות שברומו של עולם? איך יתכן שלא אקבל את הפתרון
לחיים טובים יותר??
 "אלוהים!!" אם רק היית נותן לי עוד דקה, או שתיים.