לולה שניר / תפוח |
לעולם לא אקבל.
מתנות ארוזות בנייר עטיפה מנצנץ
מבטיחות לי ניסים ונפלאות.
אולי אצור לי ילד?
שאוכל לשחק בו,
להטביע יגוני בתומתו
להטביע יגוני בגדילתו.
ויישא אליי עיניים- גדולות, מאשימות,
ואני אענה ברוך לבב-
הריי לא ידעתי שהפקרות ותום
מתערבבים באותה הכוס.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|