המלכה תקום מכס מלכותה, וציפורניה שבורות
מרוחות בדם החתול -
עורבים יביטו עליה ממעל ואת כתרה יחמדו בצפורניהם השחורות.
"הלילה הזה לא מפחיד אותי, שקיעת החמה מעוררת אותי"
בעת זו, שמלתה נקרעת, נפרמת מתוך שלמותה המתוקה
עורה נכסף, חשוף אל העב - ליצני החצר יזילו דמעה מהולה באיפור
השחור, גם עורם נכסף אל ירח חולה, ומנוסתם אל היער חרישית.

"הלילה הזה לא מפחיד אותי, מותם מלהיב אותי" ילדה תמה, ידיה
רותחות, חלב הנר, ענוות גוויות.

רוצה עוד? בוא תקבל.

לילה גדול, נוטף, שוב נותר לו כתם של דם על כסאה האצילי.
מלכות לחלשים, שינה לחלשים, ריגור מורטיס לחלשים.
העבר, טרם הוזהרתם, כבר כאן,
מבכה על מצבות, דורש בכוח "אהבוני, חיות"

המלכה תקום מכס מלכותה,
הליצנים ירימו את שמלתה התמימה -
ותחת מלכות ויצר חסום
יבצבצו ביריות ופיגיון כסוף.