בימים שאחרי השחרור הזמן התעוות והתפתל ונעלם לו. הייתי מתעורר
בעשר בבוקר מסתכל על השעון ונרדם שוב עד שתים-עשרה. הייתי עייף
כל הזמן, ולא היתה לי סבלנות לכלום. עברתי בין ספרים לטלויזיה
למחשב. בחוץ היה חורף ולא הצלחתי לשכנע את עצמי לצאת. ניסיתי
להתחיל לעשן, חשבתי שהסיגריות יהפכו את הטיולים בגשם
לרומנטיים. הניקוטין עשה לי טוב, אבל לא יכולתי לסבול את הריח
המת שנדבק להכל. לפעמים לקחתי אוטובוס אל העיר, עשיתי את עצמי
מחפש עבודה, או נפגשתי עם אנשים שהיו פעם חברים שלי. הלכתי
עטוף בבועת פלסטיק, קסדת אסטרונאוט ענקית.
ארזתי תיק הרבה יותר מידי גדול ולקחתי אוטובוס למקום רחוק.
ירדתי במקום שאף אחד לא גר בו והתחלתי ללכת ברגל. הלכתי שעות
והמשכתי ללכת גם כשהשמש התחלפה בירח. ראיתי מרחוק מקומות שלא
ידעתי איך קוראים להם. גם שם גרים אנשים- נולדים מזדיינים
אוהבים גוססים. ניסיתי לדמיין אותם, לא ידעתי אם הם ערבים או
לא, קראתי לכולם סמי ואז שכחתי מהם. עברתי חניון של הקרן
הקיימת, ברז דולף עם כמה פגרי דבורים שנשארו מהקיץ צפים
בשלולית. באור הירח הכל נראה מת, גם הסוברו שרבצה במגרש החניה.
החלון היה פתוח וחשבתי להוריד את הבלם ולתת דחיפה. לשחרר את
הסוברו המתה אל הטבע, כדי שיום אחד ימצאו אותה במורד הגבעה
נטולת חלונות ואכולת חלודה. יחשבו איך לעזעזל הגיעה לכאן.
פתאום ראיתי תמונה של עצמי שוכב מת ביער כמו סוברו. מתכסה לאט
במחטים. מעניין אם יש באזור הזה תנים שיפריעו את שלוותי.
הייתי חייב לברוח מהיער, שרצה פתאום לאכול את גופתי. דרך החלון
הפתוח פתחתי את המנעול, ובתוך הבגאז' מצאתי כלי עבודה. דרך
החלון הקדמי אפשר לראות מרחוק את האהל שהקימו האנשים שבאו
בסוברו. יער האורנים הגוסס נראה להם רומנטי. דחפתי מברג ליד
המקום שבו נכנס המפתח, והרבצתי לו קצת עד ששחררתי את המתכת.
עכשיו רק צריך לחבר את החוטים.
נסעתי רק בדרכים צדדיות, לפעמים עפר ולפעמים סלולות. לא הדלקתי
אורות כי פחדתי לכבות לי את אור הירח. כשחשבתי שמכונית מתקרבת
ירדתי מהכביש ודוממתי מנוע. רק פעם אחת באמת הגיע רכב. הוא נסע
לאט וחיפש משהו, אבל לא אותי.
אחרי שעתיים נמאס לי לנהוג. בכביש עפר אחד עצרתי מעל ואדי תלול
ודרדרתי את המכונית לקבורה ליד פגר משאית שעשב כבר גדל בתוכו.
התיק עם שק השינה שלי, הבגדים, הספר שהבאתי לקרוא, הכל נשאר
בחניון ההוא ליד האהל הרומנטי והתנים טורפי האדם. הלכתי עד
שהגעתי לכפר שמישהו נטש פעם. בתים קטנים ושחורים ושלט שכתוב
עליו זהירות, מוקשים. חשבתי על הנסיכה דיאנה, שנלחמה למען
סילוק המוקשים. גם היא היתה בודדה ומבולבלת כמוני, רק שהיא
הזדיינה עם ערבים.
ירדה עלי טיפה של גשם, למרות שלא ראיתי עננים בשמים. נכנסתי
לבית אחד שנשארה לו קצת יותר מחצי תקרה.  הורדתי את המעיל שלי
והפכתי אותו לכרית. כששכבתי על הצד נזכרתי שהארנק שלי עדיין
בכיס. לא ידעתי אם זה טוב או רע. היה קר מאוד בלי המעיל,
רעידות קטנות כמו מכות חשמל עברו לי ברגליים. חלמתי על עצמי
נופל ונופל ונופל, מנסה לצעוק ולא יכול.
בבוקר הבנתי שאני רעב. בצהריים הקודמים אכלתי פיתה מהתיק שלי
עם קצת טונה. כשנהגתי אכלתי סוכריה אדומה ודביקה שמצאתי בתא
הכפפות.  כל הכפר היה מלא עצי תאנה, אבל תאנים לא גדלות בחורף.
נזכרתי בשקית שראיתי בסוברו כשהוצאתי את כלי העבודה. התחלתי
ללכת לכיוון שממנו חשבתי שבאתי, אבל באור של השמש הכל נראה אחר
ומבלבל. כשרעבים מריחים אוכל הרבה יותר חזק. אני הרגשתי את
הריח בבטן לפני שהרגשתי אותו באף, כמו באס חזק במיוחד.
בתוך אחד הבתים ישב איש קטן מאוד. חשבתי בהתחלה שהוא גמד אבל
הוא היה סתם מקופל  מעל המדורה הקטנה שלו. התכופפתי כמוהו
ושלחתי ידיים למדורה להתחמם. כבר לא היה לי קר, אבל זכרתי את
הקור מהלילה והוא עוד כאב. הוא דיבר אלי בערבית, שתי מילים
שהבנתי וכמה שלא. לא היה לי כוח אפילו לעשות הבעה של לא מבין.
ישבתי בשקט והושטתי ידיים לאש. היה לו פרצוף קצת מקומט,
וניסיתי לנחש באיזה גיל הוא, זה היה משחק גרוע כי התוצאה לא
באמת עניינה אותי. מתוך הגחלים שליד המדורה הוא שלף פיתה שמנה
שהתבשלה שם ונתן לי חתיכה. אכלתי אותה, ואחר כך עוד אחת.
השארתי לו אולי רבע פיתה. כשהוא קם התברר שהוא לא כל כך נמוך,
אבל נשאר בו משהו קטן, קצת עלוב. הרחתי משהו נשרף וחשבתי שזה
אוכל, הבנתי שזה העור באצבעות שלי, קירבתי אותן לפנים כדי
להריח טוב יותר, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל בלהבות. אחרי שעה
או שעתיים או שלוש האש נגמרה והאיש לא חזר.
חשבתי עליו. אולי הפיתה היתה כל האוכל שהיה לו. אולי הוא נתן
לי אותה כי ריחם עלי, אולי הוא פחד ממני. אולי הוא עבר את
הגבול ברגל כדי להגיע לכאן, זה הכפר שהוא נולד בו, ורצה לראות
אותו עוד פעם אחת. או שהוא סתם הומלס שנמאס לו מתל-אביב או
נרקומן שהגיע להתנקות. זו היתה המחשבה הכי ארוכה שלי בנושא אחד
כבר די הרבה זמן. לא זכרתי מתי היתה הפעם הקודמת שחשבתי כל כך
הרבה על מישהו שהוא לא אני.
שמעתי רעש חזק ורחוק ואחר כך רעשים קטנים יותר ומצפצפים. קמתי
והלכתי לשם. הצפצופים נשמעו כמו חיה פצועה, שמעתי שפרות לפעמים
עולות על מוקשים. כשהגעתי ראיתי חתיכות קטנות של בשר והרבה דם.
לא מצאתי את הפרה והקולות כבר הפסיקו. אולי היא המשיכה ללכת.
הפסקתי ללכת בקוצים, כי חשבתי שאם זה שדה מוקשים, אני יכול
להתפוצץ בדיוק כמו הפרה ההיא. הגעתי למסקנה שזה לא משנה. בשקט
של ההפסקה שמעתי נשימות מחרחרות. הוא שכב לידי על הקרקע, אפרפר
וקטן ומוסווה, בדיוק כמו שהיה קודם כשהתכופף ליד האש, רק עם
רגל אחת פחות והרבה דם יוצא.
המוקש היה ישן או פגום או סתם גרוע, הוא הוריד לו רק את כף
הרגל וקצת מעל. בכל זאת יצא המון דם. קרעתי לו קצת את
המכנסיים, והכנתי משהו לקשור מסביב, לעצור את הדם. במקרים כאלו
אמורים לכתוב על המצח את השעה שקושרים. לא היה לי עט ולא
שעון. הרמתי אותו וסחבתי על הגב. הרבה יתר קל מהתיק שהיה לי
אתמול.  כדי לא לדרוך על מוקשים חזרתי בדיוק על הקוצים שמעכתי
בדרך לכאן. התרכזתי באדמה עד שמצאתי את עצמי מול הבית שבו היתה
קודם המדורה. לא התכוונתי להגיע לכאן. הנחתי אותו על הקרקע כדי
לחשוב מה לעשות. זה לא עזר. הרמתי אותו בחזרה. זכרתי שתמיד
בסרטים לא נותנים לאנשים לאבד את ההכרה. הנחתי אותו שוב ונתתי
לו בעיטה קטנה. הוא קצת התעורר. אמרתי לו שאין לו רגל ושאני לא
יודע לאן לקחת אותו. הוא סגר את שלושת האצבעות האמצעיות בכף
היד שלו והחזיק את האגודל ליד האוזן והזרת ליד הפה. אמרתי שאין
לי. הצביע על עצמו. לא היה לו כלום בכיסים. בתוך הבית, מאחורי
ברזנט שחור היו ג'ריקנים מלאים מים, שק של קמח, ופח של שמן.
ליד שקיות ניילון עם תבלינים, או אולי סמים, מצאתי את הפלא-פון
שלו ולידו את הסוללה. חיברתי והדלקתי, אבל לא היתה קליטה.
עכשיו לפחות היתה לי מטרה, כיוון. נעלה על ההר עד שנגיע למקום
עם קליטה. התחלתי ללכת והוא התחיל לעשות קולות. חזרתי ולקחתי
אותו איתי.  כשעברנו לצד השני של ההר ראינו מרחוק בתים ושדות
ובפלאפון חזרו המקלות הקטנים של הקליטה. במוקד מאה שאלו איפה
אני, ידעתי רק לת תשובה מאוד כללית. שאלו אם אני יכול לקחת את
הפצוע ליישוב שאני רואה ולהתקשר משם. אמרתי שעוד מעט יהיה לו
נמק. עמדתי להכנס לויכוח עם הטלפנית הטיפשה, אבל ראיתי מרחוק
טרקטור. סגרתי את הפלאפון והתחלתי לנופף בידיים ולצעוק. הוא
נסע לתחתית הגבעה וסימן לי לבוא. נסענו עם הטרקטור לקיבוץ,
ואחר כך בטנדר לרופא במרפאה אזורית, שהסתכל קצת ואז נסע איתנו
לבית חולים. הרופא הכיר אנשים בבית חולים. הוא דיבר איתם
והסביר מה צריך לעשות. אחר כך התחילו לשאול אותי שאלות.
ניסיתי לנחש מתי קשרתי חוסם עורקים ובשאר השאלות שתקתי. ישבתי
על כיסא פלסטיק כתום והסתכלתי על כל האנשים שמחכים פה כי הם
הביאו אנשים שאכפת להם מהם, חברים אחים נשים. שיחקתי בלהמציא
לכל אחד סיפור. איש אחד ישב לגמרי בשקט ורק היד שלו רעדה בקצב
מפחיד. הוא רב עם אשתו היום, כמו שהוא רב תמיד. באמצע הריב היא
אמרה משהו שאסור להגיד. שהיא לא היתה צריכה להתחתן איתו, הוא
אידיוט וזיון גרוע בדיוק כמו אח שלו. אח שלו היה חבר שלה
בתיכון וקצת אחר כך. מת במלחמה מפצצות שזרק מטוס שלנו שהתבלבל.
אחרי שהיא אמרה את זה התפרץ בו כל הכעס שהחזיק בפנים שנים.
עליה ששכבה עם אחיו, וגם על ששכחה אותו כל כך מהר ועברה אליו
ועל האנשים האדישים בפיקוד שהרגו לו את האח ולא טרחו להתנצל
ועל כל מי שאמר לו שהוא אידיוט. בפעם הראשונה בחיים הוא הרביץ
לאישה. הרביץ לה ובעט בה עד שלא זזה יותר ואחר כך ישב לידה
ובכה. השכנים הביאו אותם לבית החולים. לה יש זעזוע מוח ועצמות
שבורות. אותו השאירו פה על הכיסא. רועד.
איש אחד עמד ודיבר עם האחות ואחר כך ניגש אלי. הוא אמר לי
במבטא ערבי שאני הצלתי את אח שלו. הוא רוצה להודות לי,מי אתה?
לא חשוב. ברחת מהבית כמו אחי? שנינו קצת גדולים בשביל שיגידו
עלינו דבר כזה. יש לו אישה וחמישה ילדים. היתה לו עבודה סגן
מנהל בסופר. לפני שלושה חודשים עזב בלי שום הודעה. מידי פעם
היה מתקשר לתא הקולי, משאיר הודעות מוזרות, שהכל יהיה בסדר,
הוא רק צריך עוד קצת לחשוב והוא חוזר. נהיה לו בקול משהו שקט.

הוא לקח אותי לראות את הפצוע. עשו לו משהו ברגל והפכו אותה
לגדם מסודר. הוא עדיין היה בהרדמה. שאלתי איפה אשתו והילדים
והאח אמר לי שהוא עוד לא סיפר להם. האח הלך להתקשר למישהו ואני
ישבתי ליד המיטה. ראיתי שכתוב שם שקוראים לו חוסאן. מעניין אם
בסופר קראו לו סמי. חשבתי שהוא בדיוק כמוני, שגם הוא לא הצליח
להתחבר לחיים שלו והיה חייב לפתוח לעצמו איזה חלון. רציתי
לשאול אותו אם פעם הוא באמת אהב את אשתו, התרגש מהילדים שלו,
לפני שהמסך ירד על הכל. רציתי לשאול אותו אם הוא עלה בכוונה על
המוקש, כדי להרגיש כאב, או כדי שייקחו אותו הביתה. הוא היה שם
שלושה חודשים ועלה על מוקש רק כשאני הגעתי. ניסיתי לסדר לי
בראש רשימת שאלות. בפעם הראשונה בהמון זמן אני מתכוון ליזום
שיחה, כדאי להיות מוכן. אח שלו נכנס ואמר שהאישה והילדים
הגדולים עוד מעט באים. שהוא סיפר לה איך סחבתי את חוסאן והיא
רוצה להזמין אותי אליהם לחאפלה. חשבתי על האישה שלו והילדים
שלו יושבים ומסתכלים עלי אוכל כבש. מעבירים מבטים בין הפה נוטף
השומן שלי לרגל הקטועה של אבא שלהם. ביקשתי מהאח חמישים שקלים
והלכתי ברגל לתחנה המרכזית.  לקחתי אוטובוס הביתה והגעתי בערב,
פחות מיומיים אחרי שיצאתי. התקלחתי מקלחת ארוכה וחמה, החלפתי
סדינים במיטה והלכתי לישון. שתים עשרה שעות בלי רעידות ובלי
חלומות.
בבוקר נסעתי לעיר ומצאתי עבודה.