אף פעם לא הרגשתי חיבור מיוחד לעם האמריקאי, אז כן,
לפנישנתיים, אז כשזה קרה, הבנתי שזה משהו נורא, הבנתי שזה ישנה
את פני העולם, הבנתי שזה אסון בינלאומי, אבל לא הרגשתי את עצמת
העצב, לא הרגשתי את המספר הנורא ההוא, 3000.
ועכשיו, אחרי שנתיים, אני יושבת בטורונטו, מרחק של 900 ק"מ
בנסיעה מהמקום ההוא, אני רואה תוכניות על מה שקרה ופתאום, בום,
אני מתחילה להפנים את עצמת הכאב ולפתע מתרוצצות בי מאין רגשות
מעורבים מוזרים כאלה, שאני אפילו לא יכולה לתאר או להסביר
אותם.

מפה, כשהמרחק הגאוגרפי קטן בהרבה, למרות הזמן שחלף, דווקא מפה
אני מרגישה הרבה יותר ממה שהרגשתי באותו היום שהייתי במהלכו של
אימון טניס ושמעתי על האסון.
אני שומעת סיפור אחד, ועוד אחד ועוד אחד, על משפחה אחת ועוד
אחת ועוד אחת ואני מנסה להכפיל את זה באלף, באלפיים ובשלושת
אלפים וזה פשוט לא מתעכל, אני רואה בטלוויזיה מעגל גדול של
אנשים, אנשים בכל המינים, מכל הצבעים, מכל העדות והכל הדתות,
מעגל גדול שכולם מחזיקים ידיים ומתפללים בשקט.
השקט, הוא שנותן לתפילה את העוצמה, הוא זה שיגרום לה להגיע
למעלה, לאיפה שהיא צריכה לחדור. אני רואה את כל זה ואני מבינה
שככה בנויים האנשים, אחרי אסון נורא הם מתאחדים והםיודעים
לתמוך ולהיות לא רק אחד ליד השני אלא הם יודעים להיות אחד
בשביל השני, זה אמיתי, זה לא צבוע, זה נובע מהרצון העז להתאחד,
מהרצון להרגיש שוב חזקים ולדעת שאין מי שיגבור עליהם.

ואני תוהה, בשביל מה כל זה? למה יש אנשים רעים בעולם? למה רק
ברגעים קשים וכואבים אנחנו יודעים למצוא את השפה המשותפת
ולהתאחד? למה אי אפשר אחרת?
וכנראה שלאף אחד לא תהיה תשובה, כי ככה סובב לו העולם...