גשם כבד של דמעות
שוב קשה לי לראות.
חום אמצע הקיץ
הנשימות מתקצרות.
מחפשת, שואלת,
רוצה הקשבה.
לא מוצאת ת'תשובה
רוצה קצת קירבה...
והלב הוא צועק,
והפה רק שותק.
מבפנים מתפוצץ
מאיים להתפרץ.
דמעות מלוחות
שוב יורדות ושוטפות,
שומרת בפנים
מליון צעקות.
ואיפה הלב
שקשה כמו הקרח?
ואיפה הוא אותו הפרח?
הפרח אשר מרפא לבבות,
הפרח שיש לו את כל התשובות.
הוא לא מלבלב...
אולי גם הוא כואב?
אולי גם לו חסר מישהו אוהב?
אוף הלוואי שהיה נותן לי להתקרב...
הדמעות שוב זורמות
ימים, נהרות
והזמן שוב כאילו
חומק בין האצבעות.
העצב כבד,
הלוואי שהפרח היה כבר מבין,
שחשוב לי לראות את הצבעים שבפנים.
הצבעים הכי עזים, הצבעים הכי חמים.
הצבעים שבשבילי יכולים להאיר את היום.
כמו מין התגשמות של חלום.
לחזות בליבלוב של פרח נדיר שכזה
פרח שלשום דבר אינו דומה...
הלוואי שהיה הוא מבין זאת מהר
הלוואי שלא היה מוותר
הלוואי שהכל כבר ילך וישתפר...


מוקדש באהבה לחברה רחוקה... יותר נכון חברה שהתרחקה...