היה הייתה ילדה קטנה ושמחה שקראו לה מיכל.
למיכל הייתה יום הולדת 9 ולכבוד יום ההולדת שלה, אבא ואמא
הביאו לה מתנה.
מיכל שמחה וקרעה את העטיפה של הקופסא במהירות.
בתוך הקופסא היא גילתה תיבה קטנטנה שמנגנת את 'אגם הברבורים'
בכל פעם שמסובבים את המפתח הקטן, בתוספת לבלרינה היפה והקטנה
שנעה לצלילי המוזיקה.
כל יום היא בהתה שעות במתנה היפה שנתנו לה הוריה,
וחשבה על איך היא תהיה כמו הבלרינה הזאת,
שקטה ורזה
ורודה ויפה.
למיכל הייתה חברה טובה, שהייתה מלכה הכיתה.
מיכל תמיד רצתה להיות כמו החברה שלה, אבל מיכל המסכנה אף פעם
לא הצליחה להיות כזאת.
היא הייתה שמנה מידי.
אמא תמיד אמרה לה "שלא יזיק מידי פעם לא לאכול את הגלידה
הזאת", ושבסה"כ היא 'בינונית'.
לעומת זאת, כל הילדים הקטנטנים אהבו אותה וקיבלו אותה.
יום אחד, כמו בכל שעה רגילה שמיכל מסובבת את המפתח ובוהה
בבלרינה המרקדת, היא חשבה לעצמה שהגיע הזמן לנסות להיות כמוה.
היא עבדה קשה וחזק כדי להיות בלרינה יפה ורזה ושקטה מבפנים.
היא רצתה להראות לאמא שהיא יכולה,
שהיא כן טובה כמו האחרות.
ואולי סופסוף אמא תתגאה בה.
ואז הגיע היום הגדול.
היום שמיכל חיכתה לו כל כך הרבה זמן, עכשיו היא תוכל לגרום
לאמא להתגאות.
מיכל אספה את השיער שלה בגולגול צמוד
ושמה בגד גוף צמוד, שהבליט לה קצת את הבטן
אבל על הבמה פחות רואים דברים שכאלו.
היא הסתכלה על עצמה בראי והסתובבה כמו הבלרינה בקופסא,
בלי לשים לב למה שקורה סביבה,
שקטה וורודה
יפה ורזה.
היא שמעה את האנשים סופרים לאחור,
זה הרגע, היא צריכה לעלות.
מיכל עלתה לבמה וראתה את המון האנשים שמסתכלים עלייה
ומחכים שהיא תתחיל,
זה הרגע שלך ילדה, הרגע לצאת מהקופסא ולהיות מלכת הכיתה.
ופתאום, מיכל המסכנה נפלה וחבטה ברצפה
וקיבלה מכה גדולה וכואבת בברך הקטנה שלה.
מיכל בכתה ויצאה החוצה,
ומאז היא נשארה בקופסא
מסתובבת כשהילדה מסובבת את המפתח,
ונעה לצלילי המוזיקה שעם הזמן מזייפת.