במות האהבה חגו העורבים
בלילות ערפיליים,
נדמה השירה מלב
וכמו מטו השחקים למשורר.
ממשות אחת חיה בתוהו
והשניה - בנתיב שירה שנשכח,
והוא, המשורר המורד
ממשיך, גרעיני אהבה, לפזר.
והנה, חלפה הסערה, עת לאסוף
את נוצות הלילה המרוטות
ולתת לשמש שוב לעלות
מול פני עולם שבמילא אפור.
מחיק האהבה שחום נצרה
יעלו שוב פרחי האהבה,
וכל פרח אשר חרד גבעולו -
שוב יתמסר לאמונתו ולתפרחתו.
29/06/04 ©
הערה והתנצלות-
אחד מן השירים שחוסר היכולת לנקד ממש פוגם.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.