זה היום השלישי ברציפות שהיא מעבירה בבכי. יושבת ובוכה, עומדת
ובוכה, הולכת ובוכה, אוכלת ובוכה, חולמת ובוכה, בוכה ובוכה.
מדי פעם, בלי כוונה היא נרדמת לתנומה קלה על הספה אל מול
הטלוויזיה, וכשהיא מקיצה, היא כמו חדשה. פורצת בבכי תמרורים
מחדש כאילו לא בכתה מספיק קודם לכן.
עיניה אדומות ונפוחות, שפתיה יבשות, גופה חולה ונפשה שחוקה.
הטלפון מצלצל איך היא לא עונה, וכשהוא לא מפסיק לצלצל, היא
מנתקת אותו לגמרי. לאחר דקה נשמע צלצול באינטרקום, היא יודעת
שזה יונתן, הדייט מיום ראשון, שמתייצב בדיוק בזמן שנקבע. הוא
בטח לא מבין מה קורה ולמה היא מסננת אותו.

הכל היה במיטבו באותו הדייט. הוא היה במיטבו, היא הייתה במיטבה
ואפילו כדורי הגלידה שחלקו כקינוח היו במיטבם.
"יש לי כרטיסים להמלט השבוע, מה את אומרת?" שאל לקראת סוף הערב
המיטבי.
"אני לא סגורה על זה", שיחקה אותה קשה להשגה.
"את פתוחה על זה?" תהה בקול והיה מרוצה מ"שנינותו" בעוד היא
מצחקקת לה.
"אז קבענו, יום רביעי בשבע", הוסיף ונשק לה קלות על הלחי.
"אני לא יכולה בשבע, יש לי ספינינג, אם אני אוותר על זה, אני
לא אוכל להמשיך לחלוק איתך כדורי  גלידה..." אמרה.
"עם גוף כמו שלך את יכולה להמשיך לחלוק איתי כדורי גלידה ללא
שום רגשות אשמה", אמר, בעוד היא מזדהה עם הגלידה ונמסה למשמע
התשובה המושלמת.

והנה, למרות שהכל היה כל כך מוצלח, הוא עומד פה כמו אדיוט,
מתחת לחלון הבניין, מחכה לאיזשהו סימן שהיא בכל זאת מעוניינת.
היא לא יצאה, והוא לבסוף התייאש והלך לבדו. שם בהצגה פגש את
זהבית, אשתו לעתיד, שבמקרה ישבה מצידו השני.
היא התאהבה בו מיד בהפסקה כשגילתה שהוא הלך לתיאטרון ללא בת
זוג עקב היותו "אדם תרבותי חובב תאטרון" כלשונו, והוא התלהב
מהחזה הגדול שלה, הייתה כאן סינרגיה, ומשם הדרך לחופה הייתה
קצרה.

בעודו מצפצף לה באינטרקום, נזכרה איך רק לפני ארבעה ימים הייתה
כה מאושרת. איך היא חזרה מהדייט וחשבה כמה התמזל מזלה בחיים.
היא עבדה בעבודה שאהבה ונתנה לה סיפוק ותגמול כלכלי הולם, חיה
את החיים שתמיד חלמה, כמעט מצאה את ההוא שיכול להיות האחד,
והכי חשוב, ירדה חצי קילו בעקבות שעורי הספינינג.

היא נכנסה לביתה שיכורה, קצת מיין אבל בעיקר מאושר.
בזמן שחלצה את נעליה והחלה בהסרת האיפור, לחצה על כפתור השמעת
ההודעות במזכירה האלקטרונית.
"ליליה, זאת אמא, התקשרתי רק לשאול למה את לא..."
"ההודעה נמחקה", הודיע הקול המוקלט לפני שהיא בכלל הספיקה
לשמוע את יתר ההודעה.
"ליליה שלום, זה יוסי..."
יוסי? מה הוא רוצה לעזאזל? היא לא דיברה איתו חודשים מאז
הפרידה.
"חבל שלא ענית, פשוט זה מאד חשוב ולא יכול לחכות, אבל זה לא
לטלפון, זה בקשר לזהבית..."
"ידעתי" אמרה בקול לעצמה, והמשיכה במחשבה בלבד. ידעתי שהשרמוטה
הזאת תזרוק אותו והוא ירוץ אלי בחזרה. מותק, אחרי איך שבגדת בי
עם הכלבה הזאת, אתה יכול לשכוח מזה.
"המממ, אומנם נפרדנו, אבל אתמול היא התקשרה אלי וסיפרה לי שיש
לה איידס, ובגלל שהיינו ביחסים בזמן שאני ואת עוד היינו
ביחד...".
בום!
את המשך ההודעה ליליה כבר לא שמעה, מפני שהייתה עסוקה בלשכב
מעולפת על הריצפה.
"אל תקחי את זה יותר מדי קשה. תלמדי מזהבית, היא מתנהגת כרגיל,
ממשיכה בחיים, לא נותנת לזה לעצור בעדה מלבלות. היי, מה את
יודעת, מסתבר שזה כן לטלפון, בכל מקרה, אין הרבה סיכויים
שנדבקנו, בסך הכל כולנו השתמשנו בהגנה, אבל תבדקי את זה או
משהו. יאללה ביי."
מאז היא בוכה. יושבת ובוכה, עומדת ובוכה, הולכת ובוכה, אוכלת
ובוכה, חולמת ובוכה, בוכה ובוכה.

ביום הרביעי היא החליטה שהמצב לא יכול להמשך כך. היא לא יכולה
להמשיך לחיות עם חוסר הידיעה הזה.
היא גררה את עצמה מהספה למחשב וביררה איפה היא יכולה להבדק
ובאילו שעות. לאחר שלושה ימים של בכי,  היא נראיתה רע מאד וגם
הריח לא היה משהו. היא חששה שאם תתקל במישהו מוכר ברחוב, הוא
יבין שמשהו לא בסדר כשיראה אותה, או לחלופין, יריח אותה.
היא נכנסה למקלחת והסתגרה שם שעה ארוכה מתחת לזרם, מנסה להטהר
מהמחלה, כאילו זה כתם שסיבון טוב יוריד.
היא התלבשה ויצאה לרחוב. בדרכה למכוניתה עברה לצידה משאית
בכביש, והנהג צפר לה. היא עשתה פרצוף מרוגז והניפה אצבע
משולשת, אך בתוך תוכה חשה מזל על כך שיש נהגים שוביניסטיים
בעולם שיגרמו לאישה להרגיש טוב גם בשיא השפל.

היא הגיעה למרכז ונכנסה פנימה. מעולם לא הייתה קרובה כל כך
לחוליי איידס, לפחות לא במודע. למה היא באה בכלל? בטח אין לה
כלום. דווקא השהייה במקום הזה לצד האוויר המזוהם באיידס היא זו
שתדביק אותה, חשבה לעצמה אפילו שידעה שלא ניתן להדבק כך.
היא סיימה את כל ההליכים והטפסים, והתיישבה לחכות בתור. היא
שלפה מגזין ישן מתוך ערימה וחלה לדפדף בו על מנת להעביר את
הזמן , ולחשוב ולו רק לכמה דקות על משהו אחר לגמרי, לרוע מזלה
היא פתחה בדיוק בטור הרכילויות בו התנוססה תמונה של עופרה חזה.


"זה בסדר, את יכולה להוריד את משקפי השמש, העיניים של כולם פה
נפוחות באותה המידה" נשמע קול גברי מצידה הימני.
לפעמים כמות העיבוד המחשבתי שהאנו מסוגלים לבצע בשנייה בודדת
היא פשוט מדהימה.
בשנייה אחת בלבד היא ניסחה לעצמה בראש מניפסט ארוך ושלם על
זכותה להרכיב משקפי שמש מבלי שאנשים זרים, שאינה מעוניינת
בדעתם או בכל סוג של קשר מינימלי עימם, יעירו לה את הערותיהם
המיותרות. אם יש לו בעיה עם זה, שיפסיק להסתכל עליה וילך לשבת
במקום אחר, שם לא יציק לה ויתעניין בעיניינים שלא לו, החוצפן.
אם היא רוצה להרכיב משקפיים, היא תרכיב משקפיים. זאת מדינה
חופשית ודמוקרטית, ואם זה לא טוב לו, שיעבור לאיראן, שם אולי
אפשר לחייב את אלו שבאים לעשות בדיקת איידס להוריד את משקפי
השמש. אבל לא פה, לא בישראל 2006!
בשנייה השנייה, לאחר שהפנתה מבטה לעברו במטרה להשמיע בקול את
כל אשר ניסחה במחשבתה, התגובה הראשונה שלה הייתה להסיר את
המשקפיים, לחשוף את עיניה ולומר בקול עדין "שלום, אני ליליה",
תוך כדי שהיא ממשיכה את המשפט בדמיונה ב"קח אותי על שולחן
הקבלה כאן ועכשיו".
"שם יפה. לי קוראים שי", אמר הגבר והושיט ידו קדימה ללחיצה,
והיא נענתה להזמנה ולחצה את ידו של הגבר שנראה בדיוק כמו גבר
חלומותיה, אפילו  שעיניו היו נפוחות. לו הייתה לה משאית, ללא
ספק הייתה מצפצפת  עכשיו בצפצפה בהתלהבות.

"אז את באה לפה הרבה?" שאל וגרם לה לצחוק בפעם הראשונה מאז
ששמעה את ההודעה במזכירה.
"לא, רק בסוף עונה", השיבה והייתה מרוצה עד מאד מכך, שלמרות
מצבה הצליחה לענות במהירות ובשנינה לשנינתו.
"אם כך, אני מבין שעיניים נפוחות זאת האופנה החדשה, לא רע
בכלל, יושב עליך טוב. יש מצב שזה יתפוס" , אמר לליליה המחויכת.
"אני רואה שאותך כבר שיכנעתי", השיבה בשובביות.
"זו לא חוכמה, אני מתפתה לכל דבר שמפרסמים באמצעות בחורה יפה."
ליליה הסמיקה קלות והשיבה ש"אם כך, חבל שלא ראית אותי ליד
האוסטין מטרו שלי, אני מנסה למכור אותה כבר חודשים".
תורו של שי להכנס לבדיקה הגיע, הוא קם ממקומו, נכנס פנימה
ונופף לה ניפוף קטן ומנומס לשלום בדרך.

דקה לאחר מכן, לפני שיצא, הגיע תורה. בעודה מתקדמת, כלל לא
חשבה על הבדיקה. הדבר היחידי שהייתה מסוגלת לחשוב עליו היה
הוא. היא לא יודעת עליו כלום, חוץ מהשם הפרטי שלו. איזה טיפשה
היא. למה היא לא נתנה לו את כרטיס הביקור שלה, למה היא לא
החליפה איתו טלפונים? איך היא תוכל לראות אותו שוב?
המחשבות עליו העסיקו אותה כל כך, שמבלי לשים לב היא עברה את
הבדיקה בלי לזכור דבר אחד ממנה.
היא יצאה החוצה לאיטה והתקדמה לעבר הכיסאות בהם ישבו, בתקווה
אולי למצוא שם משהו שיעזור לה לאתר אותו. איזשהו כרטיס ביקור
או נעל מזכוכית, אבל הדבר היחידי שמצאה שם היה אישה ממש שמנה
שעכוזה תפס את שני המושבים.
היא יצאה החוצה מאוכזבת, ורק חשבה על לחזור הביתה כמה שיותר
מהר בשביל שתוכל לשוב ולבכות. היא עשתה את דרכה למכונית, ולא
הצליחה אפילו לדמיין איך תעביר את הימים הקרובים עד שיגיעו
תוצאות הבדיקה.

היא עמדה להכנס למכונית כשלפתע צלצל הסלולרי. היא הוציאה אותו
מהתיק וענתה.
"שלום, זה בקשר למכונית"
"כן, שלום, הא, המכונית במצב מאד טוב יחסית לגיל שלה, מנוע
חדש..."
"את לא צריכה לנסות לשכנע אותי, אמרתי לך כבר, אני מתפתה לכל
דבר שמפרסמים באמצעות בחורה יפה".
חיוך ענקי התפשט על פניה, כשלפתע ראתה אותו ניצב מולה בצד השני
של המכונית.
"איך ידעת מה המספר שלי?" שאלה בהתלהבות.
שי הצביע על שלט המכירה שתלוי על חלון המכונית, וליליה הרגישה
נבוכה, אבל לא היה אכפת לה.
"תראי, אני לא רוצה שתקבלי את הרושם הלא נכון, שאני מנצל את
המצב. באמת, אני בדרך כלל לא כזה, אבל אני פשוט משתגע לבד בבית
בימים האחרונים, ולפי מה שקלטתי, גם את. אז מה את אומרת שתקפצי
אלי בערב ונשתגע ביחד?"
"זאת ההצעה הכי טובה שקיבלתי בזמן האחרון, אני אשמח לבוא"
"ככה גם תהיה לי סיבה לנקות את הבית, מה שיתן לי עוד כמה שעות
של תעסוקה בדברים אחרים שמסיחים את דעתי".
"ואיך אני אסיח את דעתי עד אז?" שאלה ליליה בסקנות, היא לא כל
כך שמעה את התשובה המתוחכמת שאמר, אבל ידעה שהמחשבות עליו
יספיקו בשביל להעביר לה את הזמן. היא חייכה, כי תארה לעצמה
שהתשובה שלו הייתה משהו משעשע כרגיל, ולקחה ממנו את הכתובת. הם
קבעו שעה, וכל אחד יצא לדרכו.

היא יושבת לבדה במסעדה, לבושה בשמלה אדומה מפוארת, מצליבה
ידייה אחת מעל השנייה ורוכנת כלפי השולחן. המלצר חוזר אליה שוב
ושוב ושואל האם היא מעוניינת להזמין, ושוב ושוב היא מסבירה לו
שהיא מחכה לבן זוגה והוא מאחר. היא חושבת לעצמה עד כמה היא
שונאת אנשים שמאחרים. מבחינתה זאת סיבה מספיק טובה לנתק את
הקשר. אם הוא לא יכול לצאת חמש דקות קודם בשביל להגיע בזמן
בשבילה, הוא לא שווה את זה, לא משנה כמה טוב הוא נראה וכמה הוא
שרמנטי ושום תירוץ לא יתקבל.
לבסוף היא מתייאשת וקוראת למלצר.
"מה יש לך להציע לי?" היא שואלת בייאוש.
"בשבילך גברתי, יש לי רק דבר אחד..." מתחיל המלצר ולוקח הפסקה
בדיבורו על מנת להעניק לה את התפריט -  "קוקטייל!"

היא התעוררה בבהלה ונעמדה מיד. לא יכול להיות שהיא נרדמה, היא
רק הניחה את הראש לשנייה. היא הציצה לשעון, ולא האמינה למראה
השעה. מילא אם זו הייתה שינה טובה ומלאת אנרגיות, אך זו הייתה
שינה נוראית וסיוטית, שמוטב היה ולא התרחשה.
היא מתלבשת, מתגנדרת ויוצאת לדרך בפסט פוורוורד. היא לא ידעה
אם ברגע זה היא יותר כועסת או יותר מבוהלת, מה שבטוח, היא יותר
מכל מאחרת.
במהלך כל הנסיעה מחשבתה עסוקה בשנאה עצמית. איך היא יכלה לעשות
את זה לעצמה? היא הרסה את הכל. עכשיו שי ישנא אותה.
היא מצאה את הבניין שלו בקלות, חנתה במקום שאסור לחנות,
והסתערה לעבר הבניין נטול המעלית.
הוא שמע נקישות בדלת, ניגש אליה והציץ דרך העינית בה הוא ראה
את ליליה מתנשפת ומתנשמת בכבדות.
"נראה לי שהבנת אותי לא נכון, כשהזמנתי אותך לקפוץ אלי בערב,
לא התכוונתי שבאמת תעשי את זה לאורך כל הדרך מהבית שלך". אמר
בעת שפתח את הדלת בפניה והיא פתחה בהתנצלות בפניו.
"אני כל כך מצטערת, לא התכוונתי להרוס את הערב, אני ממש
ממש..."
"אין על מה להתנצל", הרגיע אותה והמשיך, " אני חושב שאיחור
אופנתי זה דבר חינני. איזה מן חיים יהיו לנו אם כל דבר יתרחש
בדיוק בזמן שהוא צריך להתרחש? "
"זה בדיוק גם מה שאני חושבת! אף פעם לא הבנתי את האנשים
שלוקחים כל כך קשה איחורים!", אמרה בצורה לא כל כך משכנעת.
"איכס, האנשים היבשים האלו. אני מוכן להתערב איתך שרובם נולדו
כמה ימים אחרי תאריך הלידה המשוער שלהם בחודש התשיעי, ולמרות
זאת הם מרשים לעצמם להדביק תווית למאחרים".
"אני פחדתי שאתה אחד מהאנשים האלה"
"אני? אני בכלל פג, וחוץ מזה, זה נתן לי בדיוק את הזמן שהייתי
צריך בשביל שהפסטה תהיה מוכנה"

היא נכנסה לדירה וסקרה אותה בזריזות. הייתה זו דירה קטנה אך
נאה, ונראה כי הוא אכן עמד במילתו והעביר את היום בלנקות ולסדר
אותה, מפני שהכל היה נוצץ ומבריק. היא הצטערה על כך שלא חשבה
על להביא איזה יין או לפחות עציץ, בדרך כלל, בימים שהיא לא
עושה בדיקות איידס, היא הרבה יותר מנומסת.
הוא הפנה אותה לשולחן האוכל והגיש את אשר בישל יחד עם יין יקר.
הארוחה הייתה טעימה להפליא.
הם ניהלו סמול טוק חביב לאורך הארוחה,עד שלבסוף  היא לא יכלה
עוד להתאפק
"אני חייבת לשאול אותך משהו" הפתיעה ואמרה.
"אם את חייבת אז את חייבת" אמר והכין את עצמו לשאלה.
"איך זה שבחור כמוך, שיודע לנקות, לבשל ולפרטט, עוד לא נחטף על
ידי מישהי?" הסירה מליבה את הקושיה שהטרידה אותה.
"חבל שלא שאלת אותי את השאלה הזאת שבוע שעבר." ענה לה.
"למה? מה היה שבוע שעבר?" המשיכה וחקרה.
"שבוע שעבר הייתה לי מישהי"
"ולמה זה נגמר?"
"היא פשוט באה ואמרה לי שזה לא אני אלא היא, ומה שהיא התכוונה
להגיד זה שזה לא אני שבגד בי עם נרקומן, אלא שזאת היא שבגדה בי
עם נרקומן".
"ובגלל זה הלכת לבדיקה?"
"חיובי"
המילה העבירה בה צמרמורת והוא הבחין בכך.
"אני ממש מצטער, לא התכוונתי לפתוח את הנושא, הרי באת לכאן
היום בשביל שנסיח את המחשבות שלנו מהנושא הזה. באמת, איפה
הנימוסים שלי. בואי נעבור לסלון ונשב יותר בנוח", אמר וקם
במהירות. היא קמה אחריו והשניים התיישבו אחד מול השני בסלון.
שתיקה נבוכה עמדה באוויר בעוד מבטיהם נפגשו.
"אני מרגיש שאני חייב לנשק אותך" לחש לה.
"אם אתה חייב אז אתה חייב" לחשה בחזרה.
הוא קרב פיו לפיה באיטיות, והשניים התנשקו נשיקה ארוכה, עסיסית
ובשרית, שלו הייתה מוצגת בקומדיה רומנטית, היו רואים ברקע
זיקוקי דינור, קומקום רותח ושיגור של חללית.

שפתותיהם נפרדו, אך ראשיהם עדיין נשארו קרובים, והם התבוננו זה
בזו בעודם מסדירים נשימה דקות ארוכות.
הייתה זו דווקא ליליה שדיברה ראשונה. "נו, אין לך איזשהי הערה
מתחכמת להגיד בשביל לשבור את השתיקה?"
אבל לשי לא הייתה אף הערה. הוא נשען לאחור, וסובב את ראשו,
ומשך באפו.
ליליה הניחה את יד ימינה על לחיו בעדינות, וסובבה את ראשו. היא
ראתה דמעה זולגת על לחיו הימנית.
"לא, לא, אתה לא יכול לבכות, אם אתה תבכה, לא יהיה שום דבר
שיעצור אותי מלבכות". השתנקה ליליה בעודה נאבקת בדמעות העושות
את דרכן החוצה.
שי ניגב את דמעותיו עם השרוול, ואת דמעותייה עם אצבעו.
"אני מצטער, לא התכוונתי להרוס את הערב, אם רק היינו יכולים,
הייתי כל כך רוצה לעשות איתך אהבה עכשיו", הוא נעמד והתיישב
שוב, ושוב נעמד והחל להסתובב בחדר.
"אנחנו יכולים, פשוט נשתמש בהגנה..." אמרה
"לא, זה לא שווה את הסיכון" שלל את הרעיון והמשיך.
",זה פשוט נראה לי לא הוגן, שדווקא כשאני מוצא בחורה נהדרת
כמוך, יכול להיות ש...ש...שאת יודעת מה".
"יהיה בסדר...חייב להיות בסדר", ניסתה לנחם אותו, ואולי יותר
את עצמה.
"ליליה" אמר, לקח אוויר והמשיך "תבטיחי לי דבר אחד, אם אני
אחלה, ואת לא, אז תעזבי אותי".  שטף הדיבור של שניהם החל
להתגבר.
"אני לא יכולה להבטיח דבר כזה. אל תבקש ממני להבטיח הבטחות
שאני לא אוכל לקיים".
"אני לא יכול לקחת על המצפון שלי שהחיים שלך יהרסו בגללי"
"יהרסו? אני מכירה אותך יום אחד, וכבר אתה הדבר הכי טוב שקרה
לי בחיים! איך אתה יכול בכלל לקשר את זה למושג כמו הרס?"
"אני לא אתן לך לעשות את הטעות הזאת"
"אני לא שואלת אותך. תגיד, אם אני אהיה זו שחולה, אתה תעזוב
אותי?"
"לעולם לא!" ענה במהירות "אני אדבק במחלה בשבילך!"
שוב השתררה דממה בחדר, שי חזר והתיישב ליד ליליה על הספה. הם
נשענו אחת על השני ופשוט שתקו. שתקו ונרדמו.

צרות באות בצרורות, ואיתרע מזלם והימים הבאים היו ימי חג, מה
שעיכב את תוצאות הבדיקות. כשהם התעוררו בבוקר, הם לא אמרו דבר
על הערב שהיה. היא נפרדה ממנו לשלום, והזמינה אותו לקפוץ יותר
מאוחר אליה הפעם. הוא קפץ והם העבירו ערב חביב בשיחה ובמשחק
שבץ-נא עמוק אל תוך הלילה.
הם בילו את רוב זמנם יחדיו, פעם בדירתו, פעם בדירתה, ועזרו אחד
לשנייה להעביר את הזמן. לשם כך כל משחקי החברה הישנים נשלפו
מהבוידעם. הם אפילו הרכיבו יחד פאזל של חמש מאות חלקים בלילה
אחד.
כשנגמר החג, שניהם קיבלו טלפון מהמרכז שבישר להם שיש תוצאות,
ועל כל אחד מהם להגיע למרכז בשביל לקבל את התוצאות באופן אישי.
תורו של שי נקבע לשעות הצהריים בעוד תורה של ליליה נקבע לבוקר.
הם החליטו להמשיך ולהעמיד פנים בשיגרה המזוייפת שלהם, וקבעו
שהם צריכים להיות שם בשביל לתמוך אחת בשני פיסית, לא משנה מה
יהיו התוצאות, לכן למרות הקושי עליהם להמנע מלדווח על כך זה
לזו בטלפון.
ליליה תלך למרפאה בבוקר, תקבל את הבשורה, הוא ילך לעבודתו
בינתיים בשביל להעביר את הזמן ובשביל לא להעלות חשד בקרב מכריו
שמשהו לא בסדר, משם ישר למרפאה, ולאחר מכן יפגוש אותו בביתה.

היא הביטה בשעון מדי חמש שניות, היה נראה כי הזמן לא זז. כל
פעם ששמעה מכונית עוברת, הייתה רצה לחלון לראות אם מדובר
במכוניתו. איפה הוא? שיחזור כבר? מחשבות נוראיות החלו להטריד
את מוחה. אולי קרה לו משהו? אולי הוא לא יכל להתמודד עם
התוצאות ופגע בעצמו? אולי בעקבות חוסר ריכוז הוא עשה תאונה?
היא המשיכה להרכיב לעצמה תסריטי אימה, ולמרבה שמחתה, זה לפחות
העביר את הזמן, ובעת שהייתה עסוקה בלהרכיב תסריט אימה מופרך
במיוחד שאפילו כלל מחבלים עויינים, הדלת נפתחה, ושי צעד
באיטיות פנימה.
היא צעדה לעברו באיטיות, השניים נעמדו אחד מול השנייה. הלב של
שניהם דפק בעוצמה.
שי לקח פיקוד, "או קיי, נעשה את זה ככה, אני אומר שלוש-ארבע,
ומיד שנינו נגיד יחד אם זה חיובי או שלילי, מוכן?"  ליליה
הנהנה לחיוב בראשה.

"חיובי" - אמרו שניהם יחדיו.
הפעם, בניגוד לרגעים מביכים אחרים שלהם, לא הייתה זו דממה
שליוותה את הרגע הזה, אלא קול צהלתם ושמחתם. היא קפצה עליו
בשמחה, הם התחבקו, והתנשקו, ועשו אהבה במשך כל היום וכל הלילה.