מאז שובי הביתה עם דרישות חדשות מעצמי ומהעולם, פיתחתי מאווים
בלתי-מרוסנים לסוכר ולסקס. את שניהם אני פותר ופוטר בחפיסות
שוקולד שנעלמות כך, בנקישת האצבע. אני הולך לישון, מתעורר
כשהזמן נכון, עובד מעט על יחסי האנוש שלי, ועל הכריזמה. לאחר
אני הולך לישון שוב, באקט רגרסיבי אופייני לילדים קטנים,
מובטלים וחיות-מחמד. בלילה אני קם, מקיא את השוקולד שדחפתי
לעצמי כל היום, והולך לישון מאושר. את חלומותיי לעולם איני
זוכר, אולי כי כבר הגשמתי את כולם. בבוקר אצא לעוד יום של
כניעות ושתלטנות, בו אתלה על כל העצים הגבוהים, ואדרוך על כל
השרכים. את הסיפוק, יחד עם הספק, תזהו מיד על פניי. רואים אותו
במבט המשתלח, משל מהרהר לעצמו, "הייתי מזיין אותה. מעניין אם
יש לה שוקולד בסנדוויץ'."