אני ובן יושבים קרוב.החול ממלא את השתיקות הטרופות בינינו.
הוא שואל אותי בחוסר סבלנות: "נו, הבאת את זה?" ובינתיים הים
נראה לי גדול ומפחיד. הוא נותן לי את היד שלו, אנחנו צועדים
פנימה ואני עדיין לא יודעת אם אני באמת אוהבת את כל הרעיון
הזה.

צמרמורות קור עוברות בי. בן מקריא את כולן ברצף וכל אמירה שלו
מכאיבה לי יותר ויותר. ביישנות. הוא מלטף לי את השיער מהשורשים
ועד לקצוות. רגישות יתר. הוא מצמיד את הפנים שלו לשלי ואני
מרגישה את הנשימות החמות שלו מרפרפות עליי. איחורים כרוניים.
חלשה בלהתעמת מול אנשים שפוגעים בה. לוקחת הכל ללב. הייתה
צריכה להיוולד בתקופה אחרת. נותנת מעצמה יותר מדי. שונאת את
עצמה לעיתים קרובות.

בן מודיע שקשה לו להתאפק אז הוא מנשק אותי. הוא רוצה להמשיך
עם זה, אבל אני מפסיקה אותו. זה לא כיף כשלא מנשקים עם כל הלב.
משהו בזה מרגיש לי לא אמיתי. הוא מחזיר לי את הדף. "אני רוצה
שנחזיק ידיים וכשאני אספור עד שלוש - תזרקי את הדף. אני רוצה
שאחר כך תתפשטי. אני רוצה שתיתני לי להגיד לך כמה את יפה. אני
רוצה שתיתני לי להביט בך מקרוב. מוכנה?" הוא שואל אותי. לא
עניתי לו. "מוכנה?" הוא מנסה שוב. עדיין לא עניתי לו.

"את מוכנה???" הוא צועק לעברי. "אני מפחדת" אני עונה לו כמעט
בלי קול. בן מצליח לשמוע אותי. "ממה את מפחדת כל כך?" הוא
שואל. הקול שלו נעשה רך כל כך  עד שאני באמת מאמינה שמעניין
אותו לשמוע מה יושב לי על הלב. הוא פורס את הכוונות שלו לאורך
החוף. מרחוק הן נראו לי טהורות ונקיות. הוא אומר שהערב הזה
מזכיר לו סרט גאוני שראה לא מזמן בקולנוע. הוא אומר שאנחנו
צריכים להספיק לראות מהר את הסרט הזה לפני שיירד.

פתאום המילים שלי התנערו ממני. הן דילגו החוצה בקלילות מפתיעה
כאילו רק חיכו לרגע לצאת. "אני מפחדת שאני לא אשתנה אף פעם.
אני מפחדת לחכות כל החיים לדברים שלא יקרו" בן נותן לכל הבגדים
שלי לנשור. נותן לעצמו להיסחף. אני נשבית בקסמי המגע העדין
שלו. הוא כובש אותי. אני זורקת את כל התכונות שרציתי תמיד
להיפטר מהן אל קו האופק הכסוף. " אני מרגישה עירומה כל הזמן.
אנשים יכולים לקרוא אותי בלי שום בעיה. אני אף פעם לא מצליחה
להסתיר את הרגשות שלי. אני מפחדת להיפגע כל הזמן. שום דבר
בעולם הזה כבר לא מרגיש לי נכון יותר" אני אומרת לו.בן ואני
שוכבים. הירח מאיר לי את הדמעות אבל בן לא מבחין בזה.

אחר כך בטלפון בן מסביר לי למה לא התקשר אליי שבוע שלם: " באמת
שיכולתי להתאהב בך. כי את מאוד יפה ועוד בהתחלה אמרתי לך
שהיופי שלך מבלבל אותי. יש לך תיאורים עם דמיון שאני אוהב
להקשיב להם.  אבל יש דבר אחד שמפריע לי אצלך ואולי כדאי
שבהזדמנות הראשונה תשליכי גם אותו לים - את רצינית מדי, את
מבינה? את חושבת על כל דבר לעומק. ואני? אני זורם עם החיים"  

יום שבת. 06:00 בבוקר. חוף הצוק. שמש לוהטת. אני מציירת את
עצמי בצבעי מים אפילו שאני לא יודעת בכלל לצייר. אני קונה
קרטיב בטעם אננס וכותבת באותיות של שבלונה שיר בחרוזים על כמה
טוב להיות אני. פתאום בא לי שכל העולם יידע את זה. אני משקיעה.
מכינה עותקים, מכניסה את הפתקים לתוך מעטפות עם בולים של פרחי
ארצנו וכותבת את כל הכתובות שפעם סמכתי עליהן. איש אחד זקן
עושה עמידות ראש על הסירה שלו. הוא ניגש אליי מבקש ממני שאבוא
איתו למצוא את הקוטב הדרומי. הראייה שלו נחלשה עם השנים והוא
צריך מישהי עם עיניים טובות, בדיוק כמו שלי. אני מסרבת בנימוס.
אני טסה היום לדרום אמריקה. "ברצינות?" הוא מחייך בהתרגשות
ושיני הזהב שלו מנצנצות. "בשיא הרצינות" אני עונה לו וחוטפת
משם את המעטפות.