ולא נמאס מקטטות ואלימות ומלחמה?
ולא חבל שאין למה או מדוע או על מה?
ולו נמאס מביקורתיות כניראה כבר לא היה.
או אולי הייתי מתגלגל הלאה וחוזר בתור סיגריה.
היא הייתה כנראה בצבע שחור
מישהו היה שומר אותה בתוך נרתיק מעור
עם שאר הסיגריות שהוא קנה באותו יום.
והן צפופות-צפופות, דחוסות. בוכות.
ומי בכלל רוצה סיגריות רטובות?
'קר! שמישהו ידליק גפרור' היו זועקות
עשרים סיגריות אומללות.
ובסוף הכל נשרף. בקצה יש אש ומשם הדרך חזרה לגהנום.
קיצור דרך. מתגלגל שוב באבק.
ואחרי חיפוש של סרק, עיניים נפקחות.
כחולות כמו צבע הגז המתפשט מהרימון ששבר את החלון.
ולא נמאס מ'לא נמאס'?