מוות חי כבר הרבה זמן. יותר מדי זמן, אם תשאלו אותי. הולך
ממקום למקום ומחלק מתנות לאנשים. אני מבין כשזה לאנשים שצריכים
את זה אבל לאנשים שלא? מוות הוא לא בדיוק בחור רע. הוא גם לא
ממש מודל לחיקוי. דיי באמצע כזה. אחד שנותן מעצמו הרבה לאחרים.
אבל לפעמים הוא נותן גם כשלא צריך. גם כשלא נחוץ.
פעם אחת התקשרתי אל תומר לשאול אותו אם הוא רוצה להיפגש
לנרגילה. הוא אמר בקול עצוב שאם אני מכניס גם וודקה לעניין,
הוא מגיע. נפגשנו. שתינו. הבנו אחד את השני. אבל לא הבנו את
מוות. סבא של תומר לא היה בן יותר משישים ושבע. האם זו דרכו של
המוות להגיד <<הגיע זמנך>>? חשבתי על זה ולא נראה לי שאם הוא
היה משאיר פתקי התנצלות, אנשים היו באמת חושבים שהוא מבין את
הצער. מוות חי כבר הרבה זמן וכנראה הרגשות הם לא דבר מוכר
אצלו. או אולי יש לו יותר רגשות מאיתנו אבל כל פעם שמישהו מת
הוא נהיה עצוב יותר. מעולם לא פגשתי אותו פנים מול פנים. הוא
ביקר פעם את סבתא שלי. לפני שלוש שנים. סבתא הייתה על מורפיום
באותו זמן, היה לה סרטן השד. אולי סבתא חייכה כשהוא בא לבקר
ופעם אחת מוות חייך בחזרה ולקח אותה אליו. בשלב הזה אני חייב
להגיד שאני בנאדם רגשי אבל כשסבתא מתה לא הרגשתי כלום. כתבתי
עליה שיר. שיר יפה. התקשרתי לא מזמן אל מישהי שאני חושב שהייתי
מאוד רוצה להיות איתה. בטלפון, תוך כדי בכי, היא מלמלה משהו.
שאלתי מה היא אמרה כי לא שמעתי. <<האקס שלי מת בחדר הניתוח>>
האקס שלה היה בן תשע-עשרה. לא יותר.
אני תוהה, האם אני מבקש יותר מדי? כשמגיע הזמן של האנשים למות
והם לא יכולים לחיות יותר, כשהם זקנים ורוצים לעזוב. לעבור
לדירות הפנטהאוז של הכוכבים למעלה, אני יכול להבין. כשהם מתים
במלחמה, אני יכול להבין. אבל למה, למה כשהם צעירים וחולים? לא
היית יכול להשמיט את המחלות?
לאחר שיחת נפש עם עצמי החלטתי שהיום אנחנו הולכים להלוויה של
מוות. זה לא הולך להיות מפואר מדי. משהו קטן וקצר. באנו אני
ועצמי לבית הקברות וחיפשנו ליד כל הקברים. ראינו את הקבר של
סבתא וראינו איך אור הכוכבים קובר את אור היום ואיך אור היום
קובר את אור הכוכבים. בסופו של דבר מצאנו אותו ליד עץ זית,
בוכה על זה שהרג בטעות יונה כשחתך את הזמן-חלל בשביל להגיע
לכאן. שאלנו אותו אם הוא מוכן למות והוא אמר שכן ושאחרי צער
שכזה הוא לא יכול להמשיך לחיות. ובאותו הרגע הוא התפורר אל
ערמת עפר. קברנו אותו שם, ליד העץ ואיתו קברנו גם את היונה. זו
אפילו לא הייתה יונה לבנה. יונה זיפטית כזו, שמנה ומכוערת
ואפורה עם נוצות מרוטות ופירורי לחם על הראש. אולי גם היא מתה
עם חיוך. דיברתי עם עצמי על כמה שמוות חי הרבה זמן וכמה שהוא
הרגיש רע על זה שהרג יונה. פיזרנו מעט מהעפר ברוח, מעל בית
הקברות וראינו אותו מתפזר לכל עבר.
אחרי שחזרנו הבייתה ושתיתי שתים עשרה כוסות של משקה כלשהו שאני
לא זוכר את השמו, שמעתי ברדיו שצעיר בעיר שלי ירה בעצמו. ככל
הנראה בגלל שסבא שלו מת. הוא היה רק בן שמונה עשרה.