אני עומד במרפסת וצופה בשבר הענן הראשון של השנה. רעמים וברקים
מתפוצצים מעל ראשי, והגשם ניתך בעוז על הריצפה. בוא גשם! בוא
ומחק את הקיץ הרע הזה. בוא ושטוף את האספלט הזר והמוכר של תל
אביב. בוא וגרש את החתולים המייללים מתחת לחלוני, הברח אותם אל
מחבואים יבשים הרחק מחתולות הרחוב ומייחומו של סתיו. בוא ושטוף
את בדידותי, ולחלח את לבי שיבש. בוא ועשה אותי שוב לילד קטן,
שרוחו יוצאת אל עוצמתו של הטפטוף, ואל חלחולם של המים אל בין
הסדקים. בוא גשם! ענג את אזניי ברעשך הלבן והנעים, השב עליי את
רוחך הצוננת. העלה בדמיוני חלזונות גדולים, ציפורים רועדות על
חוטי חשמל ואדמה כבדה וחומה, שם מזמן. בוא גשם! השכח ממני
פוליטיקאים מושחתים בחליפות מיוזעות, השכח ממני מלחמות מוזרות
ואויבים הקמים עליי להורגני. השכח ממני את מחירי הדירות
המאמירים, השכח ממני את פחדיי ואת גילי. הקפא את אצבעותיי,
שאחוש בהן שוב. הרעד את שריריי, שאזכר בחיותם. הקפא אותי, כדי
שאאלץ להדליק תנור, הרטב אותי, שאצטרך להתייבש, למדני מחדש
חדוותו של מאבק. בוא גשם! העלה באפי את ריח המדרכות הרטובות,
והעלה בזכרוני את ניחוחה של אדמה רטובה. תן בי שמחה פשוטה,
שמחת פגישה עם חבר מתמיד שלא רוצה ממני דבר. תן בי אלוהים
ואטומים, תן בי את הענן ואת הברד. השקט נפשי ברטיבותך הגדולה.
בוא גשם! בוא!