כולנו נזדקן בסוף.
אל כולנו זה יגיע, ולא משנה כמה זקופים וגאים ועצמאיים היינו,
כולנו נזדקן בסוף.
כולנו נתחיל ללכת כפופים, איטיים יותר, רגישים לרעש, לחום,
לקור, לצלצולים של סלולרי.
מאכלים מסויימים בשעות מסוימות או בכלל כבר לא יראו לנו
הגיוניים, ולא נאמין שפעם, לפני 50 או 60 שנה פרקנו המבורגר
300 גר' ב2- בלילה.
כולנו, בסופו של דבר, נחלש. נהיה איטיים יותר, שבריריים יותר,
תלויים יותר. פחות ופחות קשורים לעולם הזה, שעכשיו נראה לנו
מציאותי, היחיד ואין בלתו. חלק מאיתנו אולי יאבדו קשר עם
העולם הזה בכלל.
אל כולנו זה יגיע בסופו של דבר, צריך רק לקוות שזה יהיה הוגן.
מוקדש לכמה אנשים
לרעות פלדמן ז"ל, שנהרגה והיא עוד לא בת עשרים.
לסבא יעקב, שלחם בבריגדה היהודית והיום הוא במחלקה סיעודית
בבית אבות ברמת גן.
ולאשה הזקנה, שטיילה עם הכלב בגן הציבורי בהרצליה, שנתנה לי
את ההשראה לכתוב את הקטע הזה, ושיום אחד כולנו נהיה כמוה. |