רובנו גדל על המיתוס של פטרה. על אותם בודדים שהסתננו בלילות
מעבר לגבול, לחזות בפלא המרתק ששמו פטרה. על אותם אלו שניסו
ולא חזרו. הקרבה הזאת לערבה.
בילדותי, כשהייתי נוסעת עם הוריי לאילת ונואיבה, עקבה הייתה
מנצנצת בחשכה. כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה. פטרה, הו,
פטרה. ממש מעבר להרים האדומים האלה. נשבעתי לעצמי שבהזדמנות
הראשונה אנסה להגיע לשם.
מאז עברו שנים רבות, נחתם הסכם שלום עם ירדן, ישראלים נסעו
בצורה מסודרת לפטרה ואני הייתי עסוקה בלימודים, בנישואין
ובגידול ילדים, אך פטרה לא נשכחה. נסעתי להרבה מקומות בעולם
ופטרה נדחקה הצידה. אך לא הפעם. גמלה בי החלטה לנסוע לשם.
רבים ניסו להניא אותי מזה. כולם בעצם. כולם חשבו שזאת לא
תקופה טובה לנסוע לפטרה. ולחצות את הגבול בזמן מלחמה, בחשכה;
כשסכנת ירי בטוחה מרחפת מעלייך זה כן בטוח? החלטתי שאם אותם
אמיצים עשו זאת בזמן מלחמה וחשבו שהסיכון שווה, אז בעתות שלום
אין מה להסס. ניסע ואינשאללה, אלוהים יהיה בעזרתנו.
אני עובדת במקום חרדי בבני ברק. ציידו אותי בספרי תפילה
קטנים, בתיקון כללי; נשבעתי להם לנשק את המזוזה טרם צאתי
ולמלמל מילות ברכה, נשבעתי להדליק נרות ליד קבר אהרון הכהן.
הוריי הם היחידים שלא ניסו להניא אותי מלנסוע והם היחידים
שידעו שאנחנו לא נוסעים בצורה מאורגנת, אלא זוג בודד עם
תרמילים על הגב וכמה תפילות מבני ברק. אמא שלי יודעת שכשאני
מחליטה משהו, אי אפשר להניא אותי מזה.
ביום המיועד, בן זוגי אסף אותי ברכבו מוקדם בבוקר ויצאנו
לדרך. התחלנו להדרים לכיוון אילת, מצוידים בכריכים למשך היום.
מה שבטוח בטוח. בדרך עברנו במושב חצבה, יש לי משפחה שם והם
טיילו כבר מספר פעמים לפטרה וציידו אותנו בכמה טיפים ועצות
שימושיות.
בשעת צהריים חמה ויגעה הגענו למעבר הערבה באילת. מעבר הגבול
היה שומם ולא נראתה תנועה כל שהיא. החנינו את הרכב, העמסנו את
תרמילנו על הגב וצעדנו לכיוון מעבר הגבול. החתמנו דרכונים,
שילמנו אגרת מעבר וידעו להגיד לנו שזמן רב לא עברו ישראלים את
הגבול. כמה מעודד.
משום מה הרגשתי התרגשות עזה ולאו דווקא חרדה או רגשות חרטה.
צעדנו כמה מטרים לכיוון הגבול הירדני. בגבול קידמו את פנינו
שתי תמונות ענקיות של המלך חוסיין ז"ל ובנו המלך עבדאללה.
כמובן שהצטלמתי לידם בהתרגשות. העפתי מבט אחרון לעבר גבול
ישראל ועברה במוחי מחשבה קלילה, האם אזכה לראות את ישראל שוב
בקרוב.
מעבר לגבול חיכו שני נהגי מונית משועממים. בן זוגי, שדובר
ערבית שוטפת, התחיל לשוחח עימם לגבי המחירים לפטרה וכמובן
לעמוד על המיקח. עקרון העמידה על המיקח הוא כמעט מצווה בארצות
ערב.
אני כמובן כבר הייתי מוכנה לשלם לו כל מחיר, רק שנתחיל כבר
לזוז, אך בן זוגי נראה כי נהנה מהמשא ומתן וזמנו לא דחק.
בינתיים הגיע ג'יפ חבוט למעבר הגבול והוריד תיירים גרמניים
בדרכם לישראל. התיירים שילמו והתחבקו עם בעלי הג'יפ, אב ובנו
יפה התואר. לקחתי יוזמה ושאלתי את בעל הג'יפ אם הוא מוכן לקחת
אותנו לפטרה, אך מיד התערבו שוטרי הגבול וטענו שזה לא חוקי
ושעליי לנסוע בשירותי המוניות.
הבן הספיק עוד להגיד לי איפה אוכל למצוא אותו בפטרה אם ברצוני
לשכור את שירותי ההדרכה שלו ושל אביו. למחרת יתברר לי כי שמו
יאסין.
התברר כי בעל המונית שראה אותי מתחילה בשיחה עם בעל הג'יפ,
החליט לרדת במחיר ונתן לנו סכום שנראה הוגן לנסיעה של שעה
וחצי עד פטרה. 30 דינר במקום 45 שביקש. שהם 210 שקלים בערך.
הגענו בתקופת צום הראמאדן, השעה הייתה כבר 4 אחר הצהריים
והנהג ידע שאם יסיע אותנו לפטרה וחזרה הוא יפספס את התחלת
הארוחה, לכן ביקש את אישורנו לעבור דרך ביתו בעקבה ולקחת
ארוחה לדרך. יכולנו לסרב? לא. הוא הסיע אותנו לשכונה מפוקפקת
שנראתה כמו מחנה פליטים, עצר את הרכב ואני ניצלתי את ההזדמנות
לצלם כמה תמונות ולחשוב שזה חלום שאני מעבר לגבול בעקבה. הנהג
חזר אחרי כמה דקות ולקח אותנו לשער חשמלי שעלה, הרכב נסע
פנימה והשער ירד אחרינו. שמרתי על מצב רוח טוב אך שאלתי את
עצמי למה למות לפני שראיתי את פטרה. התברר כי הנהג תדלק את
האוטו בצורה פיראטית בדלק גנוב מערב הסעודית, כי הדלק בירדן
יקר מאוד. לאחר כל זאת יצאנו סוף סוף לדרך.
עקבה עשתה רושם של מקום עלוב ביותר וכן כל הדרך לפטרה גם
הייתה חד גונית. אנו בעצם שמנו פעמינו לכפר בשם וואדי מוסא
הנמצא סמוך לפטרה ושם משתכנים כל הבאים לפטרה. כל הדרך צחקנו
ודיברנו. התברר לי כי אני מבינה די הרבה מילים בערבית וגם
הצלחתי לתקשר עם נהג המונית באנגלית. מצאתי חן בעיניו. ראו
זאת לפי מבטיו אליי דרך המראה. טוב, שומנים ושיער צהוב הם
מרשם בטוח להצלחה בארצות ערב, כנראה. התחלתי לתהות כמה גמלים
אני שווה.
שכחתי לציין, כי החלטתי לקרוא לעצמי במהלך הטיול "לילה"; זה
שם ערבי קליט והוא יעזור לי להתאקלם בירדן. שמו של הנהג שלנו
היה עוסאמה והוא טרח לציין שזה לא על שם בן לאדן וצחק.
האווירה הייתה נעימה, עצרנו לצילומים בדרך, הוא הסביר לנו
וענה לשאלות בצורה מנומסת וחברית. בדרך ראינו את אחד מארמונות
המלך וכן את הוואדי שממנו מגיעים מי הגשמים לים המלח שחלקו
שייך לירדן. עד סוף הנסיעה כבר היינו חברים טובים.
כשהגענו לוואדי מוסא, עיירה בדואית טיפוסית המונה כ15- אלף
בדואים, עוסאמה המליץ לנו על מלון בבעלות חבר שלו. הוא הסיע
אותנו למעלה ההר, הרחק מהמרכז, למלון מעופש שלא מצא חן
בעינינו למרות ששכנה שם משפחה ישראלית שמנתה זוג ושלושה
ילדים.
ביקשנו מלון אחר וכך הגענו למלון "אדום" - מלון יפה ונקי, ממש
בסמוך לכניסה לפטרה. חמש דקות הליכה לשער השמורה. פקיד הקבלה
ביקש 35 דינר ללילה, בלי ארוחת בוקר, ובסוף, לאחר משא ומתן,
סגרנו על 30 דינר כולל ארוחת בוקר, שהם כ45- דולר. פקיד הקבלה
היה בחור צעיר ונאה בשם האשם וכששמע ששמי לילה, אמר שאהבתו
הראשונה נקראה לילה ומיד מצאתי חן בעיניו. האשם סיפר לנו כי
בימי שני בלילה, במיוחד בליל ירח מלא, יש התארגנות לראות את
פטרה לאור נרות בלילה. כמובן שרצנו לחדר להתקלח ולאחר מכן
קנינו בקבלה כרטיסים לפטרה ומיד צעדנו לשמורה. שם כבר היו
תיירים מגרמניה בעיקר ומדריך מקומי ליווה אותנו את כל הדרך.
פטרה היא שמורת טבע שהוכרה ע"י אונסקו כאחד מפלאי תבל ולפיכך
היא סגורה ומגודרת וישנה תשתית המותאמת למטיילים. בשער הכניסה
ראינו דרך מוארת בנרות לכל האורך משני צדי השביל. מראה מרהיב
ביופיו. המדריך סיפר כי הודלקו 15 אלף נרות.
כל הדרך עד למבנה העיקרי בפטרה עוברת בתוך קניון המכונה
"הסיק", שהוא קניון צר וגבוה שמוביל כקילומטר וחצי עד
ל"חזנה", שהוא המקדש המפורסם החצוב בסלע. נתבקשנו ללכת בשקט,
לא לדבר ולא להאיר בפנסים וכל זאת על מנת לשמור על האקזוטיות,
המסתוריות והקסם של פטרה בלילה. מיותר לציין כי המחזה שנגלה
לעינינו היה עוצר נשימה ביופיו, אלפי נרות ליוו אותנו כל הדרך
ל"חזנה" ולמרגלות החאזנה דלקו מאות נרות שהאירו את המקדש
האדום באור קסום ומסתורי.
הושיבו אותנו ממול, המדריך נתן כמה מילות הסבר, חולק תה חם
ומתוק והתחילה נגינת חליל קסומה יוצאת מתוך המקדש. כמה מחללים
חיללו בצורה אלוהית ואווירה של קסם עמדה באוויר.
חשבתי על הישראלים שקיפחו את נפשם על מנת לחזות בפלא הזה. איך
סיכנו את חייהם ואני יושבת לי בנוחיות ומקבלת אירוח של חמישה
כוכבים. אני הלכתי על דרך סלולה ומוארת והם הלכו בדרך לא דרך,
בין הרים וסלעים, בחשכה, כשסכנה מרחפת מעל לראשם. לא אגזים אם
אומר שדמעות עמדו בעיניי.
לאחר כל קבלת הפנים המרטיטה הזאת, התחלנו לצעוד בחזרה לשער
הכניסה. הדרך תלולה ומעייפת והגעתי חסרת נשימה כמעט לשער
השמורה. צעדנו לכיוון המלון, עייפים ומותשים מכל חוויות היום,
כשלפתע אני שומעת מישהו קורא בשמי - "לילה, לילה". הסתובבתי
ושמעתי מוזיקה ערבית בוקעת מאחד החלונות, ופקיד הקבלה, האשם,
עומד בחלון וקורא לי להצטרף למסיבה. התייעצתי עם בן זוגי והוא
הסכים בחוסר חשק להצטרף למסיבה. נקלענו לחפלה ירדנית אותנטית,
עישנו נרגילה, רקדתי עם האשם ריקודי בטן (חחח) ולאחר חצות
חזרנו עייפים אך מותשים לחדרנו.
למחרת בבוקר, התחלנו בארוחת הבוקר שהייתה פשוטה וכללה כמה
ירקות חתוכים, לחם, גבינה מותכת וביצה קשה.
מיד לאחר הארוחה התחלנו לתכנן את סדר היומיים שעוד מחכים לנו
בירדן. היו לנו כמה הצעות ורעיונות, אך החלטנו ללכת על טיול
ג'יפים בוואדי רם, שהוא מדבר יפיפה בירדן וכן אירוח במאהל
בדואי למשך הלילה. זאת כמובן לאחר שנטייל כל היום בפטרה ונראה
אותה באור יום.
בדרכנו לשמורה, פתאום מישהו קורא בשמחה "אהלן אהלן!" הסתכלנו
וגילינו כי זה יאסין, הנער יפה התואר ממעבר הגבול. התברר כי
הוא בעל חנות למזכרות ממש בסמוך לפתח השמורה והחלטנו לשכור את
שירותי ההדרכה שלו ושל אביו. התברר כי הם אינם פנויים אך הוא
הציע לנו מדריך מיומן בשם מוחמד והתקשר כשיגיע לחנות. עוד
התברר כי יש באפשרותו להמיר לנו דולרים במחיר גבוה בהרבה
מהמחיר אותו הציעו לנו במלון או בבנק. מוחמד הגיע ולאחר משא
ומתן מייגע, סיכמנו על מחיר של 80 דינר לשנינו, הכולל נסיעה
למאהל אחר הצהריים, לינה ואירוח במאהל ולמחרת יום טיול במדבר
וואדי רם. זה בערך 120 דולר שהם כ560- ש"ח לזוג. המחיר
ההתחלתי היה 125 דינר שהם כ875- ש"ח. קבענו לשעה 4 אחר
הצהריים, לאחר שנחזור מהטיול לפטרה.
צעדנו לכיוון השמורה על מנת לחזות בפטרה במלוא הדרה לאור יום.
שילמנו את מחיר הכניסה, שהם 21 דינר לאדם, שהם כ150- ש"ח,
ונכנסנו להתחיל במסע ב"סיק" שהוא הנקיק הצר המוביל ל"חאזנה".
ראינו כי רוב האנשים שוכרים חמורים, סוסים או כרכרות ואנו
החלטנו להיות גיבורים ושכרנו סוס. ליתר דיוק, סוסה בשם מוניקה
שכל צעד שלה גרם לקיבתי להתהפך ולהרגיש שאני עומדת ליפול
מהצדדים וכל זאת בדרך סלולה וישרה כשעוד מחכים לנו עליות
וירידות תלולות. החלטתי לרדת מהסוסה ונשבעתי כי הדבר היחיד
שאני מוכנה לרכוב עליו הוא בן זוגי ההולך על שניים. ככה
התחלנו במסע המפרך של צליחת פטרה ברגל. מסע לא קל, אך חוויה
מרטיטה. אספתי אבנים צבעוניות, חול במגוון צבעים, חזינו
בביקור של מקהלה מגרמניה ששרה באחד המקדשים האקוסטיים, פגשנו
רוכלים בדואים, ילדים בדואים יחפים וזבי חוטם, כל פטרה מסריחה
מקקות של גמלים, חמורים וסוסים. פטרה היא מקום שוקק של תיירים
ומסחר, בתים עתיקים חצובים בסלע, תיאטרון עתיק והכל אדום
אדום. הכל חצוב באדמה האדומה והמהממת הזאת. חול נובי זה נקרא.
לקראת השעה 3 השתרכנו בחזרה לכיוון השער, בעלייה התלולה
לכיוון היציאה. היינו מורעבים מארוחת הבוקר הדלה ויום קודם
אכלנו רק כריכים מהבית. השתוקקנו למשהו חם ומבושל.
חיפשנו מקום לאכול והתברר כי נוכל לאכול בשוק שהוא במעלה ההר.
בדואי מקומי שפגשנו בשמורה הציע לנו טרמפ ללא תשלום והוריד
אותנו ליד מסעדה שעופות שלמים מתגלגלים בה בגריל. לצערנו
התברר כי המסעדות כולן סגורות עד לצאת הצום בעוד כ3- שעות
בערך. ישבנו אובדי עצות ומורעבים כשלפתע צץ לו נער הפלא
יאסין, שוב "אהלן אהלן!" וכשהסברנו לו את הבעיה הוא דיבר עם
בעל המסעדה שהיה מוכן לפתוח אותה רק למעננו. כך טרפנו עוף שלם
בגריל, אורז מצוין, סלט ירקות ופיתות. נדמה היה כי זאת הארוחה
הכי טעימה שאכלתי מימיי וכל זאת בלב השוק השוקק של וואדי מוסא
כשקול המואזין קורא לתפילות הראמאדן ברקע. חשבתי לעצמי: "אמא
שלי צריכה לראות אותי עכשיו ולהשתבץ", אבל הרגשנו כמו בבית.
תושבי המקום חלפו על פנינו ובירכו אותנו במנוד ראש לשלום, חלק
עצרו לשוחח עמנו ולשאול לשלומנו והרגשנו כי אנו מתקבלים בברכה
רבה וכי כולם יוצאים מגדרם על מנת להנעים עלינו את שהותנו
במקום.
לקראת השעה 4 תפסנו מונית בדינר אחד לחנות של יאסין על מנת
להיפגש עם מוחמד שייקח אותנו למדבר וואדי רם. מוחמד כבר חיכה
לנו, עם כאפיה אדומה לראשו וחיוך מאוזן לאוזן. רכשתי כמה
בקבוקוני חול צבעוני לחבריי וחברותיי מהארץ, החלפנו אי מיילים
ידידותיים ונשבענו לשמור על קשר לעולמים ולארח את יאסין
כשיגיע לארץ בקרוב.
העמסנו את עצמנו ואת תיקנו על הג'יפ ויצאנו לכיוון המדבר.
נסענו כשעה עד שהגענו לכפר בשם חמיימה, שהוא אבן הדרך שבה
יורד הג'יפ מהכביש הסלול לדרך מדברית. החלטנו על הפסקת קפה
בחמיימה. בן זוגי השתוקק לעוגיות מתוקות ליד הקפה ובינתיים
הלך לחפש מקום להשתין בו במסגד סמוך. מוחמד עצר ליד דוכן
מאולתר ששני נערים מכרו שם, הרתיח מים לקפה והתחיל להוריד את
האוויר מהצמיגים על מנת להתאימם לתנאי המדבר. אני נותרתי לבדי
עם הנערים שנעצו בי עיניים סקרניות בכפר שומם ופרימיטיבי
במעמקי ירדן. החלטתי להשתמש בדבר הבינלאומי שאני הכי טובה בו
ונתתי את אחד החיוכים הכי מוצלחים שלי. זה מיד המיס את הקרח
והחלפנו כמה מילים בסיסיות בערבית ובאנגלית עילגת. עד שבן
זוגי חזר ממסע ההשתנה ומוחמד סיים להוריד את האוויר מהצמיגים,
כבר התיידדתי עם שני הבדואים הקטנים ואף השגתי כמה עוגיות
מתוקות ליד הקפה. לאחר ההפסקה, החלה כבר החשיכה לרדת והתחלנו
במסע ללב המדבר.
מי שלא ראה שקיעה בארץ הקשתות, לא ראה שקיעה מימיו. שמיים
צבועים בוורוד עז, על רקע החול הצבעוני וההרים המופלאים, זה
מחזה שלא במהרה יישכח. עד מהרה התחלנו לנסוע בחשכה מוחלטת
למעבה המדבר. המדריך נראה כי מכיר היטב את השטח ולא נזקק אף
לאורות על מנת למצוא את דרכו.
ככה נסענו כשעתיים, בדרך חלפנו על פני מחנות אוהלים, בדרך
למחנה שלנו.
ההרים בארץ הקשתות נראים כמו ארמונות החול שעשינו בילדותנו
בחוף הים מחול רטוב. נטיפים נטיפים של אדמה אדומה ומחוררת.
כשהגענו למחנה שלנו נעתקה נשמתנו. חרירי ההר הוארו באלפי
אורות קטנטנים שזהרו בחשכה באור רך ונעים. ראינו לנגד עינינו
עשרות אוהלים בגובה אדם, וכן רחבה עם מדורה עליזה דולקת
במרכז. מיד יצאו לקדם את פנינו בעלי המקום, לחצו את ידינו
בשמחה והובילו אותנו לאוהל שלנו. האוהל היה מצויד בשתי מיטות
נוחות, רצפה כלשהי ומצעים נהדרים.
מיד פרקנו את תיקינו וניגשנו למקלחת המרעננת לאחר היום המפרך
שעברנו. לאחר המקלחת נקראנו לטקס האוכל. שני מקומיים חפרו עם
אתי חפירה באדמה וחשפו חבית גדולה. בתוך החבית הייתה רשת
ומתוכה שלו עופות, בשרים, תפוחי אדמה ובצלים. התברר כי זה כבר
כמה שעות נצלה בחום האדמה, בחימום איטי. ניגשנו לאוהל הגדול
ששימש כחדר אוכל. מפות ססגוניות עיטרו את השולחנות ותיירים
נוספים כבר ישבו לשולחן והמתינו לארוחה.
מוחמד המדריך ליווה אותנו בשקט מאחור, מוכן לקפוץ לכל מוצא
פינו, דאג שנתיישב במקום טוב וניקח לעצמנו מהאוכל ולמרות הצום
הממושך, הוא סירב לקחת אוכל לפנינו וחיכה עד שראה אותנו
מתיישבים ומתחילים לאכול.
הוגשו סלטים ושתייה קרה ואז הגיעו הבשרים. בשר טעים כל כך
ורך, לא אכלנו מימינו. זה היה בשר טלה וזללנו אותו במרץ.
בתום הארוחה הטעימה ניגשנו למרכז המחנה בסמוך למדורה הקטנה.
הייתה שם רחבת בטון מכוסה כריות ישיבה צבעוניות ומנורות קטנות
פזורות מסביב ומפיצות אור עדין. מוזיקה מקומית נוגנה בשקט
ברקע, השמיים נצצו באלפי כוכבים וירח מלא נתלה בשמיים. נתנו
לעצמנו לנוח ולהתענג על השקט והקסם של המקום. נקיים ושבעים.
במשך הערב הוגש לנו תה מתוק ולמדנו לרקוד דבקה והערב עבר
בנעימים ובשלווה. מטח זיקוקים הפר את השלווה והקפיץ אותנו
ממקומותינו לכמה דקות.
כמה דקות לפני חצות החלו להדליק עששיות ונרות במחנה ואז התברר
כי בחצות הגנרטור מפסיק לפעול וחשכה יורדת על המחנה. לראות
מחנה אוהלים חשוך באמצע הלילה, מואר על ידי ירח מלא, הוא מחזה
נפלא.
בבוקר השכמנו בשבע. לאחר התארגנות וארוחת בוקר שכללה גם מלבי
וסוג של אטריות מתוקות וטעימות, ארזנו את תרמילינו ונפרדנו
ממארחינו במאהל. המארח דאג לספר שביקר כבר בישראל ונהנה מאוד
וחושב לבקר בה שוב.
עלינו על הג'יפ לאחר שצוידנו בבקבוק מים קפוא ויצאנו לדרך.
דיונות חול אדומות אין סופיות, הרים מפוסלים בצורות שונות.
מילאתי בדרך בקבוקי חול צבעוני ואספתי אבנים לרוב. וואדי רם
נקרא גם ארץ הקשתות על שום הקשתות הטבעיות שנוצרו במקום. מחזה
מרהיב ומרגש בפני עצמו. היינו כמעט לבד במדבר הגדול הזה. מדי
פעם נתקלנו בתיירים נוספים. המדריך שלנו ידע לקחת אותנו
למקומות שרק אדם מקומי מכיר, כמו באר נבטית עתיקה בת 3000 שנה
שעדיין מלאה מים. שאבנו מהמים הקרים והצטננו. ראינו שרידי
נבטים במדבר, כתב עתיק, תעלות מים עתיקות ואת אתר הסרט "לורנס
איש ערב" שהוסרט במקום. עשינו הפסקת קפה בדיונות האדומות
והנפלאות האלה ושמענו מפי המדריך על כמה תרופות סבתא שהבדואים
יודעים להכין מצמחי המדבר. בדרך גם נעצרנו ליד שיח עם פרי
שנראה כמו אבטיח; לימים יתברר לי כי זהו סוג של אבטיח מורעל.
מוחמד קרא לו "חאנדל" ואמר כי הם משתמשים בו להכנת תרופות וגם
לתלייה בבית כנגד עין רעה. כמובן שקטפתי כעשרה על מנת להביא
לכל ידידיי.
לקראת השעה אחת בצהריים השמיים החלו להתערבל וזכינו להיות
בלבה של סופת חול קשה.
מוחמד ניצל את ההזדמנות להחזיר את האוויר לגלגלי הג'יפ כי
עמדנו לעזוב את המדבר ולעלות על כביש אספלט. התעכבנו כשעה עד
שחלפה הסופה שבסופה נראינו כולנו כאילו טבלנו באמבט חול אדום.
הטיול עמד להסתיים והיינו בדרכנו לכיוון הגבול בנסיעה של יותר
משעה.
בדרך לגבול עוד נכנסנו לעיר עקבה, ראינו את ארמון המלך
חוסיין, אכלנו את הכנאפה הכי טעימה בעולם, קנינו בקלאוות
שמישהו המליץ ואמר שזה המקום הכי טעים לאכול בקלאוות. ערכנו
סיור בשוק המקומי ו... היידה הביתה.
נפרדנו ממוחמד בשמחה מהולה בעצב ובהבטחה לחזור בשנה הבאה
לטיול במקומות שטרם הספקנו לראות הפעם, והתחלנו לחצות את
הגבול ברגל, מכוסים אבק אדום, עייפים אך מאושרים.
את הטלפון הראשון עשיתי לאמא שלי שלא ישנה כמה ימים בגללי
וסיפרתי לה כי עברתי את חוויית חיי וכי באירוח ויחס אדיב שכזה
לא נתקלתי מזמן.
מומלץ ביותר.
כשהגעתי הביתה, דבר ראשון הכנתי לכל חבריי משלוחה מהמדבר
שכלל: בקבוק חול צבעוני קנוי, אבן מפטרה, אבן מארץ הקשתות,
קצת חול אדום שאספתי בשקית ואת האבטיח נגד עין רעה.
את הבקלאוות חיסלתי לבדי.